בובה ללא חוטים

אני יכולה לעשות הכל, כי אני מאמינה. אני יכולה להיות כל מי שאני רוצה להיות, כי אני מאמינה.

יותר מכל, אני יכולה להאמין, לקוות, להתפלל. אבל רק מה שצריך לקרות יקרה.

אני רוצה שהחופש הזה יהיה בלתי נשכח, אבל אני יודעת שזה יהיה סתם עוד חופש שהתחלתי ללמוד בו מוקדם. אני רוצה לצאת עם חברות, אבל פתאום ההורים שלי מגוננים מידי. אם פעם יכולתי להתארגן לפתוח את הדלת ואז להודיע להם שאני יוצאת - היום הכל חייב להיות מתוכנן כי הם חייבים לדעת לאן, עם מי ומה. וזה מרגיש לי כאילו הם לא סומשכים עליי, אהבתי יותר את השיטה הקודמת שלהם. גם אז הם שאלו שאלות, אבל לא ממש פולשניות (כמו אלה).

אז, הורים יקרים, אני פאקינג מתבגרת ותנו לי לעשות את זה בדרך שלי!

כי אני מאמינה שאני יכולה לעשות את זה לבד, כמו שאמרתם לי תמיד אני מיוחדת. כן, אימא, כמו שאמרת שכבר מגיל שלוש ידעת שאני יהיה משהו מיוחד וצדקת. כי לא כל אחת יכולה להביא הבייתה מכיתה א' ועד כיתה ו' מבחנים שרק 100 גדול כתוב למעלה, ואז בחטיבה להביא רק ציונים מעל 90. לא כל אחד מסוגל, לא בדרך שאני עושה את זה. הרבה היו מתמוטטים עם הם היו אני, כי זה קשה תמיד להיות החכמה. וגדלתי לבד עד עכשיו, מאז השניים שהייתי יושבת לבד בחדר, בשקט ואתם לא הייתם רואים אותי כשאני משחקת בבובות ועד לימים האלה שאני יוצאת מהחדר רק כדאי לאכול ואת כבר לא יודעים מה אני עושה, אתם יכולים רק לנחש כי החדר שלי מחוץ לתחום. ובאמת שאנחנו משפחה לא קלה, והייתם מכריחים אותי לעזור בבית אם הייתם חושבים שאני צריכה לעשות את זה, אבל לי (לפי מה שאת אומרת אימא) יש ייעוד אחר.

ואני לא מסוגלת להישאר תקועה בבית, אבל את לא מאפשרים לי אחרת!