בובה ללא חוטים

אני חיה בעולם אחר. בו אני באמת אני. כמה חבל שהעולם הזה לא משתלב עם המציאות. המציאות בה אני צריכה ללכת לבית הספר. שם, הכל משתנה - לא משנה למה, לא משנה מתי לא משנה איך. זה פשוט קורה.

אני מתגעגעת לחברים שלי, נמאס לי להיות לבד. אני רוצה את החברים שלי כל כך. 

בית ספר = לבד. בשבלי לפחות.

אין שם אף אחד בשבילי, אף אחד שטוב לי איתו. 

הכל זיופים, הכל דברים קטנים. הכל זה הצגה של בית הספר. 

אותו החיוך, הוא סימל שאני רוצה הביתה. אותו מבט עייף היה מה שאני באמת רוצה להיות - וזה לא קשור לאיש מסביבתי.

אני מחפשת את החברים האמיתיים שלי אבל הם לא שם.