בובה ללא חוטים

איך זה יכול להיות שבבית שלי, עם המשפחה שלי אני מרגישה כל כך רע? שאני רוצה לצרוח ולדפוק את הראש בקיר עד שאני אדמם?

איך זה יכול להיות שאני רוצה להיות בלי אימא שלי ואבא שלי?  בלי האחיות שלי ובלי האחים שלי? איך זה שאני רוצה לברוח?

למה אני לא מרגישה אני במקום שבו אני אמורה להיות הכי טבעית שאפשר?

&&&

אני לא מרגישה אני בבית.

אין לי חדר לבכות בו, או לנוח בו או לברוח בו מהמשפחה אפילו לרגע. אין אפילו מקום להשי בו את הדברים שלי. ואני יודעת שכל זה ישתנה מחר, או מחרתיים - כשסבתא שלי תחזור לרוסיה ואני אקבל בחזרה את החדר שלי ולא אתבייש לפתוח את הדלת ולפחד למצוא אותה בפנים.

אבל חוץ מזה, איך ההורים שלי יכולים לגרום לי להסתיר את מי שאני אוהבת ,אותי, בתוכי. הרחק מהמבט שלהם?

אני אפילו לא יודעת למה זה קורה. אני אוהבת את המשפחה שלי. באמת. כמובן שיש רגעים שאני אומרת שאני שונאת את כולם אבל זה לא יעזור לעובדה שהם המשפחה שלי ואני אוהבת אותם ואוהב עד סוף חיי. 

ויש את הרגעים האלה שהם מכבידים עליי, יותר מידי אנשים. כרגע אנחנו 9 אנשים בבית עם 5 חדרים+סלון. זה הרבה אנשים. אחותי הגדולה אולי נמצאת רוב הזמן בצבא, אבל סופי השבוע עמוסים נורא - ולא רק זה... אנחנו גם צריכים לפנק אותה כי היא סובלת בצבא. אבל מחר אנחנו נפרדים מסבתא שלי, אחת מהם - השנייה תמשיך לגור איתנו עוד הרבה מאוד זמן, ואני אקבל את החדר שלי בחזרה ואחותי הקטנה תיהיה לבדה בחדר ותשתולל משמחה. 

גם בבית הספר אני לא מרגישה אני.

אם פעם הייתי יכולה לפתוח את הפה ולהגיד מה שאני חושבת - זה היה רק בגלל שהכרתי את כל הילדים בכיתה והיה לי נוח איתם והם הכירו אותי וקיבלו אותי איך שאני. בערך. 

אז עכשיו, יש את הילדים האלה.. שני אלה שנשארו כיתה או מה שזה לא יהיה ונחשבים מגניבים ומקובלים - לא אצלנו. בשכבה. אני לא יכולה להיות אני ליד אנשים כאלה, עם כמה שהביטחון שלי גדל בקיץ הזה וכמה שהיה לי טוב הבית ספר הורס אותי. אני מתגעגעת לרגעים אמיתיים. 

הדוגמא הכי קטנה שהורגת אותי, אבל באמת מוחצת אותי מבפנים ומראה כמה שטחית אני היא השיער שלי. 

יש לי תלתלי, עם השנים לשיר שלי תמיד הייתה צורה משונה - תלוי איך התעסקתי איתו. זה היה משהו בין גלי לתלתלים קצת חלק פה וצורה כזאת או אחרת אבל כרגע השיער שלי מתולתל. תלתלים קטנים ובינוניים סגורים וכאלה שקצת פתוחים יותר. וכשאני מרגישה אני, אני לא צריכה להרוס לי את השיער, אני משאירה אותו מתולתל ואוהבת את זה. אבל בבית הספר, הם הורגים אותי - הם גורמים לי במבט אחד או במילה אחת לא במקום להיות אובססיבית לגבי השיער שלי ולמה הוא לא חלק כמו בנורמה ולמה אני לא יכולה להיות נורמאלית וכבר בשבוע הראשון ללימודים מצאתי את עצמי מחליקה את השיער. הרגל מגונה שאצטרך להיפתר ממנו.

אני אוספת עכשיו את כל האומץ שלי, ומוציאה את כל הדמעות שלי - כדי שאוכל להיות מי שאני באמת. 

ואני האמיתית כזאת מלאת ביטחון שלא אכפת לה מכלום, חוץ מהחיוך על הפנים שלה וההנאה שהיא סופגת מלהיות עם האנשים שהיא אוהבת.