בובה ללא חוטים

אולי אימא שלי צודקת. היא קצת הפכה את ההמצאה שלי אבל זה מרגיש כל כך אמיתי שכנראה שאימא שלי צדקה.

בראש שלי יש יצורים קטנים, מיליונים, אני קוראת להם "גמדים" (סתם כי הם צריכים להיות ממש קטנים כדי להיות בראש שלי). יש לה הרבה תפקידים ולפעמים הם רוצים לברוח, ברגעים כאלה כואב לי הראש כי הם דופקים מבפנים כדי לברוח. אבל כרגע מה שהם עושים הרבה הרבה יותר כואב. כולם, כל המיליוני גמדים, מדברים ביחד. לכל אחד מהם יש השפעה על המוח שלי וככה יוצא שהרבה - יותר מידי - מחשבות מסתובבות לי בראש ואני מחליטה המון החלטות שסותרות אחת את השנייה. וזה כואב לי כל כך, כי זה גורם לי להרגיש בתוך עצמי, לבד - כאילו איש לא אוהב אותי.

הינה חלק מהדברים, אלה שאני מקדישה אליהם תשומת לב עכשיו:

אני לא רוצה לצאת מהבית, אני פשוט רוצה להיות עם עצמי כל היום בבית - זה המקום הבטוח שלי כרגע. אבל אני צריכה ללכת לפגישה של פעילות שאני לא בטוחה שאני יאהב בכלל. זאת אומרת, אני לא יודעת אם אני אוהבת אותה... בגלל האנשים. לכל בן אדם יש השפעה עליו וכשיש השפעות סותרות אני מרגישה בחילה.

אני רוצה להתחיל לדבר אם חברות, בסקייפ בפייסבוק - פשוט לשלוח הודעה כדי שינעימו עבורי את הזמן. אבל למה אני תמיד צריכה לשלוח הודעה? למה הן לא יכולות? ואני גם לא רוצה סתם להתחיל שיחה משעמם, כזאת יבשה של סמיילים ו-"אני אוהבת אותך" מזוייפים אחרי כל ה-"מה קורה?"... אבל אני גם לא רוצה להיכנס לנושאים כבדים, כמו הצבא או הילד ההוא שחולה בסרטן אבל אוהב אותה. 

הרצון לצרוח, מול הרצון להתכרבל בתוך עצמי ולבכות. הציפייה להתקרב אליו מול ההרגשה כאילו אני חופרת לו. 

ועוד הרבה שאני לא מסוגלת לתייג כי אלו הרגשות שאין להן שם.

שאפו לכל מי שקרה את החפירה הנוראה שלי.