קורים כל כך הרבה דברים שאי לא מצליחה להעלות למילים. הראש לי מערבב את כל המחשבות שלי זו בזו ואני לא מצליחה לארגן לי סדר. כבר כמה ימים שאני מנסה לכתוב פוסט ולא מצליחה, אני כל הזמן מוחקת ומתייאשת. אז אני פשוט לא אכתוב על הדברים שרציתי למרות שאני ממש רוצה לשתף מישהו ואין באמת מי שיקשיב לי. אני עסוקה בלהקשיב לאחרים במקום בזמן האחרון.
ואני לא יודעת למי לספר, כי זה מסובך. כל כך מסובך.
כרגע, אני לא חושבת על שני אנשים והם כל כך דומים שזה כאילו שאני חושבת על בן אדם אחד. הם דומים גם במראה החיצוני, הם דומים גם באופי, הם דומים גם בדיבור. רק הגיל שונה, השם ומשהו נוסף שאני לא מצליחה להצביע עליו בדיוק.
אחד מהם, הוא זה שאני חופרת עליו בלי סוף כאן בבלוג, זה שלומד איתי, זה שחברה שלי חושבת שאני כבר לא אוהבת וסיפרה שהיא אוהבת אותו.
השני, הוא חבר שלו, שהוספתי לפני שנים לפייסבוק כי הוא היה מוכר לי, הכרתי את אחותו וחברה שלי הייתה בקטע שלו. הייתי רואה אותו פה ושם ומסתכלת עליו, נושכת שפה ואומרת לחברות שלי שהוא חתיך - במיוחד כשהייתי רואה אותו בבריכה. הוא גם התחיל לדבר איתי לפני שבוע בערך, וגם זה סתם כי היה לו משעמם. ואז דיברנו פעם נוספת, כי לי היה משעמם והוא היה צריך ללכת... אז כתבתי לו שאני אזכור לו את זה, והוא אמר שהוא יפצה אותי. אחר כך, הוא פתח בשיחה כמה דקות לפני שהייתי צריכה ללכת - הוא בדיוק רצה לפצות אותי על זה שהוא נטש אותי להשתעמם לבד, אבל לא יצא לו. בפעם הבאה שדיברנו, זה היה כי ראיתי שהוא מחובר וממש רציתי לדבר איתו. דיברתי איתו באותו היום שעות, חשבנו על פיצוי וזה לא הלך טוב כל כך וסתם צחקנו הרבה. כשלבסוף נטשתי אותו כדי לאכול עם חברות שהזמנו הביתה (כי ההורים שלי השאירו את הבית לרשותינו לסוף השבוע), כולן כבר הכירו אותו. לפחות מצפיות ארוכות בי מתכתבת איתו וכמעט ולא מפסיקה לחייך.
ביום שישי הלכתי לישון אצל חברה ( אותה אחת שאוהבת את הילד מהכיתה שלי ) ויצאנו, ופגשנו אותו ועוד הרבה אנשים אחרים, אבל איתו היינו. הוא אמר שהוא הכיר אותי מחדש פתאום ושפעם הוא בכלל לא הכיר אותי - הוכחה שאני שונה ליד אנשים שונים. כשכבר היה ממש מאוחר והיה נורא קר הם התחבקו הרבה זמן וחיממו אחד את השני. ואני לא בטוחה אם קינאתי. אני לא חושבת. בעיקרון השתדלתי לא להסתכל, אבל המחשבה שעברה לי בראש הייתה שחבל שלי אין מישהו שיחבק אותי ככה.
ביום שבת, בילינו את רוב היום בלעשות שטויות אבל אחר הצהריים יצאנו מהבית וטיילנו. לבסוף פגשנו את שניהם. את שני אלה שנאי חושבת עליהם. בהתחלה ראינו רק את הילד מהכיתה שלי כי הוא ראה אותנו ובא להגיד לנו שלום ודיבר איתנו וישב איתנו ורק אחרי כמה זמן כשהבטתי בכל הבנים שהיו שם ראיתי שזה הוא... בהתחלה חשבתי שזה הדימיון שלי כי אני מקווה לפגוש אותו. אחר כך הצצתי כל כמה דקות לראות והבנתי שזה הוא. לא היה לי אומץ לפתוח בשיחה , אני לא יודעת איך היה לי את האומץ לדבר איתו בפייסבוק כמו שדיברתי איתו. אבל זה קשה. כשהילד מהפייסבוק קרא לילד מהכיתה שלי כי אבא שלו התקשר ואז שניהם באו אלינו וכשהם היו קרובים מספיק לא שמתי לב בכל שדיברתי "הנה זה שחייב לי פיצוי." בהתחלה הוא לא הבין מי זאת, הוא טען שהוא לא רואה מרחוק אך קמתי ונעמדתי ממש מולו והוא מיד הבין ושאל מה קורה. אבל זה כל כך מוזר שלא באמת המשכנו לדבר וגם חזרנו אחרי זה לבית של חברה שלי.
אתמול, דיברתי איתו שוב. אבל בסוף השיחה הרגשתי שאני כל כך חופרת לו שאני לא חושבת שיהיה לי את האומץ לשלוח לו הודעה שוב. ואני יודעת שאני סתם אומרת את זה ובסוף כן אשלח לו הודעה - כי הוא חסר לי למרות שאנחנו לא באמת מכירים, הוא באמת עוזר לי להעביר את השיעמום.
ואני לא רוצה לשתף אנשים כי אני פוחדת מהתגובה שלהם.
והינה, כל מה שרציתי להגיד ולא הצלחתי קודם... למרות שאמרתי שאני לא אכתוב את זה.
כינוי:
בובת אל-חוט
בבלוג זה
בכל הבלוגים
