קראתי קצת בבלוגים אחרים

אנשים כותבים דברים כל כך יפים

יפים זאת לא המילה המתאימה, אבל הגעתי למסקנה שאני לא כל כך טובה בלבטא.

כלומר, אני טובה בלבטא מחשבות. אני פשוט לא טובה בלהכניס הכול למשפט עם תחביר נכון.

תמיד קופצת למשפט אחר. תמיד המשפטים הם ''פשוט''.

והבגרות כה קרובה, והלחץ רק גובר. אני לא מפחדת מכלום

ברוריה עשתה לי סוויץ' בראש, שינתה לי שם משהו. עם כל הקבלה שלה. פתאום אני לא דואגת בכלל. כשקורה אסון, אני שם בצד מביטה ומחייכת

יודעת שבצורה כלשהי זה יסתדר והכול יהיה בסדר גמור. בשלב מסוים הכול יחזור לקדמותו, או ימשיך הלאה, אבל כולם ינשמו ויהיה בסדר

ועם זאת הלחץ של אימא רק ממשיך. אני מרגישה אותה מתמלאת ומתמלאת באמוציות מיותרת ולחץ עצום, כזה שהיה לי

כזה שתרופות נגד חרדה עוזרות לך להתמודד איתם, אני מניחה. אבל אימא על כלום. אימא רק על טכנולוגיה. יושבת כל ערב בטאבלט וקוראת בפייסבוק סטטוסים. גילו את עולם האינטרנט, הוריי, והשאר היסטוריה. ואני בסדר, רק קצת דואגת להם. לא יודעת למה כל כך דואגת

והמון מתעצבנת. כי כוסעמק לפעמים אין לי כוח אליהם. אליה. אבא כמו עמוד לא מדבר הדבר, רק זז מהחדר לסלון, לפעמים מחייך או צועק על אימא

אבל באמת שזה לא כזה טרגי כמו שאני מתארת את זה. עכשיו כה מאוחר ואני חייבת ללכת לישון, אבל קראתי בכל הבלוגים האלה והרגשתי פתאום צורך לחלוק משהו. אני כותבת ביומן נפרד, כותבת בלי הפסקה וכותבת כל מה שעולה ולא קוראת אף פעם מה כתבתי. שישאר טבעי. וזה מרפה אותי מרוב הכאב, זה באמת עובד אצלי למרות שפיקפקתי בדרך הזו. אני באמת מוציאה הרבה עוול בכתיבה

אבל הבדידות מחריפה בזמן האחרון. חורף האהוב ברח לי, בטח אחרי כל הקללות של בני האדם הטיפשים, והאנשים ברחובות זרים לי

אני לבד. בבדידות גמורה. גרה עם שתי בנות נוספות בחדר, חלק מקבוצה של 36 איש, מוקפת 24\7 בבני אדם, אבל הכי לבד ביקום. ולפעמים טוב לי ככה, בבדידות גמורה. לא צריכה להסביר כלום לאף אחד. למה? ככה. אף אחד אפילו לא שואל למה. והכול טוב ויפה אבל אני לא מהטיפוסים האלה

אני לא יודעת איך מחזיקים לבד, בשקט המצמרר ברבע לחמש בבוקר. אני לא יודעת איך מעבירים מחשבות עצובות. אני לא יודעת איך מזייפים יציבות ואני לא יודעת איך מתרחקים מהחברה ולא סובלים מזה. חונכתי כמפונקת, ואני שונאת אותם על זה. היום צעקתי עליה חצי שעה כי היא העירה לי על הבטן הבולטת. כל כך התעצבנתי. למען האמת, לא כל כך, כי התרגלתי. אבל אני יודעת שזה דפוק. והכי דפוק שהיא לא מבינה למה זה דפוק. אני רוצה להתחרפן עליה באותו רגע, לתת מכה דמיונית שתעיר אותה ואולי היא תבין. כי הכול גנטיקה אז איפה הקשר שלי אליהם? 

אין. אפס. אין קשר לאף אחד

חוץ מבעלי חיים, שאני אוהבת והם מבינים אותי. ותינוקות סתם מפחדים ממני

אני מרגישה עכשיו כמו ילדה קטנה שמתחילה חיים חדשים באיחור של עשר שנים, כמו ילדה בת שש שלומדת את כל היסודות מההתחלה עם רעלים בראש שמקומם לא שם. ואין מקום להכל וזה יוצר בלבלה אחת מגושמת ומסריחה. התחלתי היום לכתוב תסריט. ייצא מחורבן כמו חרא באסלה. 

אבל אשמור הכול. שיהיה מה לקרוא אחר כך. 

אני מרגישה שרציתי רק לכתוב משפט אבל ייצא לי יותר. 

אבל כזאת אני, לא יודעת לזייף יציבות