To be or not to be

אני לא מבינה את הרצון המעוות שלי לדבר איתך. 

מזמן שכחתי מההרגל הזה של לשלוח לך הודעה, או להתקשר בערב. 

אתה לא חסר לי באמת ביומיום, אולי בלילה במיטה כשאני לבד או כשקורה לי משהו גדול ואני רוצה לספר לך.

אבל ככה סתם אתה לא חסר... וזה כנראה כי זה לא היה משמעותי באמת כל השיחות האלה.

אבל קורים אצלי דברים שפשוט באלי שתדע.

וגם לא באלי לשמוע מה קורה איתך האמת, אולי טיפה. אבל אני לא רוצה לשמוע את הקול שלך או מה עובר עלייך עכשיו, אלא אם חרא לך - ואז אני אשמח לשמוע. אבל אם טוב אז לא. 

אז באלי שתדע ובאלי שתשמע אותי ותחשוב עליי. 

למה זה צריך להיות כ"כ קשה ולא ישים?

צירפתי שיר שהפך קרוב לליבי מאוד בתקופה האחרונה, תהנו: