נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

זו הרגשה נפלאה של סוף שנה,

אולי זה הריח של המזגן 

אולי זה האבטיח 

אולי זה השיעורים המתבטלים

אולי הים

הבריכה?

אולי זו סתם ההתבטלות ההוגנת,

אולי זה המילקשייק של בית הקפה,

הפעם הראשונה שלא כועסים שמכניסים לך קרח מאחוריי הצאוור,

השמש שמנחמת כשקצת כואב או קר,

השירים הקופצניים,

הפגישות המחודשות,

אולי אלו הטיולים?

אבל אני הכי הרבה חושבת שזה פשוט...זו האמונה הקטנה והתמימה שאולי השנה, החופשה הזאת זה יחזור, 

לא ישאר רק זיכרון שלפני ארבע שנים. זיכרון ששינה את החיים. שאני נלחמת בו אבל לא מסוגלת לעזוב.