ובכן לא ממש אכפת לי ש"הנושא החם" הזה עבר, אם (כמעט) מאושרת העבירה לי את השרביט, אין סיכוי שלא אקח..
טוב, אז לא ממש תכננתי באילו מקרים אני מתכוונת לגעת, אבל אני הכי אוהבת את זה- לכתוב בלי לתכנן.
נראה כבר מה יצא ;)
הפעם הראשונה בה הרגשתי אני מול אנשים.
טוב, אני לא ממש בטוחה עד כמה זה אומר "מול אנשים" כי זה לא היה פנים מול פנים אבל זה היה מול האנשים שבהם, בזה אני בטוחה.
אני מתכוונת לפעם הראשונה שהתחלתי לכתוב בלוג, רציתי להוציא לעצמי סיפור מהראש והחלטתי להפוך אותו לסיפור בכתב, עם הזמן קלטתי שזה המקום בשבילי שאני באמת יכולה לצעוק פה מה שאני מחניקה, שונה מיומן, אתה פתאום מבין שאתה לא מפנטז לעצמך בכתבים ואנשים באמת מזדהים, יש אנשים שכמוך- מסתירים ביום יום מה שהם חושבים. כי כל אחד חושב שזה לא בסדר לחשוב ככה.
הבלוג הוא אחד הדברים היקרים לי בעולם ואני יודעת שהדרך הכי נוראית של אנשים שאני מכירה לפגוע בי זה אם הם היו מנסים לקרוא או לחפש את הבלוג שלי.
(הפעם הראשונה שהתחלתי לכתוב בכללי, אני חושבת שזה היה בכיתה א', את היומן הראשון שלי. כמובן מלא בשגיאות כתיב ומחשבות מצחיקות של ילדונת. כיף לשמור דברים כאלה..)
הפעם הראשונה שבה התאהבתי.
אני כזה לא אדם שכותב דברים כאלה, אבל רציתי לבירור עצמי...(תסכימו לי?)
אני חושבת שזה לא קרה עדיין, אני יכולה לגלות לכם את שני ה"תירוצים"
1. אני לא אחת ששומרת על קשרים רציניים עם בנים, אני משתדלת להמנע מכאלו. באמת שלא חשוב כמה הוא נראה לי הבן אדם המושלם ביותר באותו הרגע.
2. כי זה קצת פייר להיות סך הכל בת 14 ולהבין שכל החיים עוד לפניי...
הפעם הראשונה שנסעתי מחוץ לעיר לבד באוטובוס.
השנה.
זה מלחיץ כשאין איתך מישהו שמסביר לך, אתה צריך לדעת מה זה לעזאזל "רב קו" ואיך משתמשים בו ולמה חלק מקבלים אותו ממך וחלק לא ואיפה לרדת ואתה חוטף לחץ דם כשאתה קולט שאין את הטלויזיה הזאת שאומרת מה התחנה הבאה ואיזה אתה עכשיו, ואז את צריכה להעביר את הנהג סדרת שאלות ואת מבינה שהנה עוד אדם שלא תרצי לראות לעולם אחריי שיחה מביכה.
אבל! פעם ראשונה היא תמיד פעם ראשונה.. ברוך ה' היום אני שולטת בזה כמו בכף היד שלי (אני מכירה את כף היד שלי בצורתה הבסיסית) ולפעמים אני שואלת את עצמי, מה הייתי עושה בלי אבא שצועק לי בפלאפון "איך תסתדרי בחיים?! לכי כבר תשאלי מישהו איפה לרדת יראאאבי...!"
הפעם הראשונה שבה מישהו שהכרתי נפטר
לא רוצה להכנס לזה יותר מידי, אבל אתמצת.
כשסבתא שלי נפטרה חודש לפני הבת מצווה שלי וכמה ימים אחריי שעשיתי אצלה שבת כמעט לבד וקמתי אלייה באמצע הלילה כל כמה דקות ולא הפסקתי להיות לידה, לא ידעתי למה...
"היא נחה עכשיו בגן עדן" היה נשמע לי לא אמיתי. סך הכל שאלתי מה שלומה כי אני רוצה ללכת לבקר אותה...
בכיתי הרבה, התקפלתי מבכי בלי סוף, ממש כמו...ממש כמו מישהו ששמע פעם ראשונה בחיים שלו על קרוב אליו שנפטר.
פעם ראשונה שהערתי את אמא שלי בגלל בכי.
לפחות זאת שאני זוכרת בבירור- אחריי שראיתי הטיטאניק,
העיניין הוא שזה עצר באמצע- כשהספינה התחילה להתמלאות מים ולא מצאו את המפתח בשבילו! אוף עם ה72 דקות האלו, עצרו אותי באמצע סרט,
גרמו לי להעיר את אמא שלי כי עצוב לי.
פעם ראשונה שהתחצפתי למורה
בכיתה ג'.
מישהי הכעיסה את המורה (היא דיברה או משהו) ואז המורה אמרה לה לעוף החוצה ואז אמרה את המשפט המורתי הזה "עוד מישהי רוצה לצאת?" ואז הצבעתי. אל תשאלו אותי למה. היד עלתה פתאום.
פעם ראשונה שהבנתי מה זה חברות אמיתיות
הפעם הראשונה הזאת הייתה פעמיים. מוזר.
בכיתה ז'. פתחתי דף חדש, החלטתי לשנות המון ושינתי המון, והחברות שלי היו לא מעט מכל העיניין, לא היינו חברות נפש או משהו, לא יודעת, פשוט אהבתי אותם.
לעומת זאת, השנה יש לי חברות שאני איתן רוב השבוע אז מן הסתם שזה סגנון אחר, חברות נפש כאלו שתמיד איתי. לא יודעת, חלק מהשגרה שלי. לא מצליחה לשנוא אותן בגלל וויכוחים. (לא יצא לנו עדיין להתווכח בצורה לא תרבותית חח)
פעם ראשונה שהתאפרתי (חוץ מפורים יפרנציפיים)
כיתה ז', כאילו רק סומק. עד היום זה רק סומק.
פעם ראשונה שציירתי תמונה
לפני שנתיים בערך. הייתי חולה והייתי חייבת עיסוק אז התחלתי לצייר חצי פנים של מישהי שעוצמת עיניים, כשקלטתי שהולך לי די טוב התחלתי להתאהב בעיניין הציור תמונות ומאז אני מציירת, אני מודה שזה בערך ציור לחודשיים אבל אז אני נכנסת לזה חזק עם כל ההצללות והפחם.
גם זה לא מעט בזכות חברות שלי שקנו לי כ"אחת המתנות" ליום הולדת מלא אביזרי ציור כולל ציורי שמן.
טוב, קשקשתי מספיק וכדאי שאני יעצור... שמחה על הזכות שניתנה לי לחפור לאנשים וברגע זה אני מעבירה אותה עם כמויות גדושות של אהבה ל:
PHOTO BLOG
Orbeli
מרצדס
גילי כהן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללא גבולות דימיון