נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

הייתי מאוד שמחה להגיד שסיימתי לכתוב את הסיפור, רק שזה צריך להיות נכון בשביל לכתוב את זה...

הבנתי שאם אני מבקשת ממכן את הזמן אני לוקחת אותו מידי והסיפור בקושי מתקדם כי כל פעם אני אומרת לעצמי "הם מוכנות לתת לי כמה זמן שאצטרך עד שאגמור" ואז אני דוחה אותו וזה ממש לא פייר מצידי.

התגעגעתי לאנשים שאומרים לי "מתי הפרק הבא?" ובככלי התגעגעתי לכתיבה הזאת.

אז הנה, אני חוזרת עם פרקים שיעלו למרות שלא סיימתי לכתוב לגמרי אבל אולי זו השיטה היחידה להמריץ אותי :)

אוהבת המון המון ומודה לכם בלי סוף כל הסובלנות, אתם קוראים מושלמים..

בפרקים הקודמים: (חייבים תזכורת)

"אל תדאג חביבי, אני ואבא שלך נעזור לך בתוכנית אם תצטרך" הוא אמר ללא כל היסוס בדבריו ופתאום שי הבין למה היה חשוב לאביו ששי יהיה נוכח בזמן שעמנואל יהיה. באמת מצא את נקודת החולשה שלו.

שי לא טרח להתנגד לעינין התוכנית ורק נתן להם לפנות לדרכם והעלה חיוך קטן ומזויף בפניו.

כשכבר יצאו הוא נחת על מיטתו ביאוש, אולי דודו צודק? גם המגבון הכי מבטיח לא באמת יועיל לו אם הדרך שיטפל איתו תהיה לא נכונה, גם החיים העושר והאהדה שבחייו לא שווים כלום אם לא יקבל אותם בדרך הנכונה...?

שי הפסיק לחשוב על חייו ועל מגבוני חיטוי ועצם את עיניו, כל מה שיכל לראות וזכר בבוקר היה צחוקה של שיר בחלומו.

***********************************************************************

לשבת שם, להביט בגלים מלאכותיים כל כך...בבריכה.

הייתה המולת רעש סביב, אבל למה פתאום יש את הרצון לברוח למקום שקט? הרי זו המציאות היחידה המוכרת.

למה שיהיה רצון פתאומי ולא מוכר לשקט?

"חשבתי שאמצא אותך פה" שי התנער וראה מולו את שיר מחוייכת.

"היי" הוא חייך ונלחם מעט בדחף לשלוח יד ללטף את ראשה. היא לא אוהבת את זה שהוא עושה דברים רק בגלל רצון.

אם לפחות התחיל להבין אותה.

שי שם לב ששיר ניסתה לאתר בעינייה את החתך על בטנו. לרגע הוא שמח שהוא מאחוריי "בר" למשקאות קרים ולא מחליף שוב את המציל ונצרך להיות ללא חולצה שתקשה עליו.

"הצעקות העירו את אחיך?" שי ניסה לגרום לשיר להתעמק במשהו אחר.

"איזה צעקות?" שיר צימצמה את עינייה  כאילו ניסתה להבין.

"על שהבהלנו את אמא שלך אתמול שלא היית" הוא הסביר.

"אהה" שיר העבירה את אצבעה מסביב לפיית הכוס בעדינות "היא לא צעקה. היא הסבירה לי בשקט למה היא נלחצה"

"מהאמהות המודרניות" שי תמיד גיחח על חינוך עדין שכזה. לא שהיה מסרב לו.

"מהאימהות העייפות שקמו משינה" היא תיקנה וזכתה לקול גיחוח מצידו של שי.

הייתה שתיקה של דקה ביניהם. שי קם להגיש לזוג כלשהו משקה וחזר למקומו, שיר המשיכה לעקוב בעינייה אחרייו "תגיד שי.." היא מלמלה "במה אתה בעצם עובד פה?" היא נזכרה שפעם היה מסתובב עם כוסות מים בבריכה(לא תשכח), פעם היה אחראי על תקלות בחדרים, ברמן בלובי ועכשיו זה.

הוא חייך מן חיוך שאומר ששמע הרבה את השאלה הזאת.

"אני נקרא סותם חורים" הוא אמר וראה את הפרצוף המעוות בפנייה של שיר. ואת הציחקוק שבקושי החניקה.

"זה בסדר" הוא הרכין את ראשו- עדיין מחוייך. "אני עדיין אוהב אותך. למרות שצחקת עליי" הוא הביט בה.

"אוו... נער המגבות שהתאהב בבת ראש העיר העשיר" היא אמרה בציניות.

"היי, אני לא רק איזה מחלק מגבות" הוא אמר ונראה רציני.

"סליחה. צודק. אני יודעת שאתה יותר" היא לרגע הרגישה סוטה מגבול "הטעם הטוב" שבציניות.

"אני גם פותח סתימות..." הוא ענה וניגב מעט מים משולחן העץ לאחר שסיים הוא נשען על הבר כמו שנהג לעשות ומיקד מבט בעינייה של שיר.

"אתה חייב להפסיק עם זה" היא השפילה את מבטה במבוכה.

"עם מה?" הוא לא המיש את מבטו ממנה.

"להביט בי ככה ולזרוק מילים כמו 'אני אוהב אותך' " היא העזה להרים את ראשה מעט אך לא להביט בעיניים המשתקות שלו.

"אני אמרתי את זה בשיא הרצינות" הוא התרומם מעט.

"אתה לא" היא החוותה בראשה בעוד מבטה מתמקד בשולחן.

"אני כן" 

"אתה לא" הפעם שיר הרימה את עינייה והביטה ברצינות בעיניו. שי שתק.

שיר נאנחה וקמה ממקומה "מה העיניין? אני לא רוצה להדחף לחיים שלך אבל אתה מתנהל כל כך כמו ילד מרדן שלפעמים איזה ניצוצות של גבולות וצער קופצים ממנו. כאילו משהו תופס אותך, כאילו אתה בורח. אני לא יודעת..." היא החלה לגמגם.

שי היה המום לשמוע את הדבר הזה מוטח בפניו ברגע זה. כאילו מישהו בא לשקף לו את המציאות שהוא מנסה תמיד להכחיש.

"אני מצטערת, לא תיכננתי להתערב לך בחיים" היא העבירה את אצבעותיה בין שערות ראשה כמו מסרק קטן של אנחה. "אני פשוט מפחדת מהמירוץ חיים הזה שאתה משדר".

"זה בסדר" הוא מיהר לומר לפני שתצטער קצת יותר מידי.  

"אולי זו סתם אני" היא העבירה את כפות ידייה על פרצופה כאילו שטפה אותם זה עתה.

שי שתק לרגע והביט בה בחוסר אונים. הוא לא יכל לעשות דבר או לספר דבר שישאיר את המציאות הגיונית.

מבלי לשים לב לכך שיר הביטה בשעון. "אני צריכה ללכת" היא אמרה וקמה ממקומה מנסה שלא להתקל בהמולה.

ממרחק לא גדול שי שם לב לדודו המרווח על כיסא הבריכה כשעיתון בידו ומחייך אליו חיוך גאה. הוא לא אהב את החיוך הזה. הוא שמח כלכך שרגע לאחר מכן הוא חזר לקריאת העיתון ומבטו מש ממנו.

"היי" ריק נדנד לשי "אם היא עוד אחת מהרשימה, אני אשמח שלפניי שתיפרדו תכיר לה אותי"

-"אני לא יודע על איזה רשימה אתה מדבר, ותפסיק לדבר כאילו היא משחק" שי ניגב את השולחן היבש בעצבנות.

ריק גיחח ויצא מעמדתו לסיום המשמרת. "אני לא זה שמשחק פה משחקים" הוא הלך גם הוא רגע אחריי שאמר את המילה האחרונה.

בפרץ של רגע שי בעט בכיסא קטן שעליו הוצבו חמישה כוסות וברגע הם מעדו והתנפצו לרצפה.

אביו של שי ישב ממש כיסא ליד דודו ולא היה צריך לנחש במבטו הנוקב שהיה בהם רמז שכדאי שינקה את הבלאגן שעשה...

הוא לא חישב לכך חשיבות גדולה. הוא הביט בכיסא ששיר עזבה  ריק. עזבה את שי ריק.

עכשיו הוא הבין מה גרם לו להתחיל לרצות לברוח לשקט. עכשיו הוא הבין מי גרם לו להתחיל להיות מודע לבלאגן שהוא חי בו.

"שלום לך חבר ותיק" שרה אמרה כשראתה מזוית עיינה את דניאל.

דניאל הביט בה במבט שהבין דבר אחד. שרה נשארה אותה האישה מאז הפעם האחרונה שראה אותה, מאז שבע השנים האחרונות.

אולי מעט קמטים לא ברורים התווספו להם ופנייה נהיו רציניות יותר. אך היא לא השתנתה בהרבה.

פנייה היו חתומות ורציניות ושערה אסוף לקוקו מתוח ביותר. עינייה היו רציניית וקו שחור נשרך לאורכם, הוא ניחש שזהו עוד איפור שבנות המציאו כדי להעביר מסר כלשהו. שפתייה היו בצבע אדום כהה ועל צאוורה הארוך נתלה תליון גדול בצבע כחול.

"את זוכרת אותי?" הוא המשיך לבחון אותה. הפעם  שם לב לבגדייה השחורים והצמודים שנראו כאילו נתפרו במיוחד בשבילה.

"לא" היא הורידה את כבודו הקטן  שחשב שרכש."אני זוכרת את הבוס שלך" היא הביטה בעט שהיה בכיסו ועליו שם החברה בה הוא עוסק.

בוואדי. את הבוס שלו. כולם מכירים את הבוס שלו...

"אז תשכחי ממנו" הוא אמר "באתי לומר לך משהו בתור עצמי"

באותו המועדון ששרה מעולם לא עשתה בו יותר מאשר לשתות במקום הקבוע שלה היה חושך ואורות צבעוניים שריצדו ממקום למקום, הרעש כמעט מנע ממנה לשמוע, אך רק כמעט.

"אני לא מדברת עם אנשים פשוטים" היא אמרה ללא בושה.

 הוא נפגע מעט "מה אכפת לך? אדם שאין לו כלום-אין לו מה להפסיד..." הוא ידע שהמשפט נכון אך הוא ידע שהוא גם לא מוצא חן בעינייה.

"תזהר ממני קטנצ'יק. שלא תראה באמת כמה יש לי." היא מחקה את ההלם שלה ואמרה באדישות אך ברצינות.

"אני מתכוון למשפחה" הוא חידד "אם אין לך משפחה אין לך כלום. נכון?" הוא חיכה מעט.

שרה הביטה סביבה ולמרות שהייתה צריכה להיות נסערת מדבריו היא רק קמה ואמרה "נדבר על זה בחוץ"

דניאל הלך בעיקבותייה ואז חשב לעצמו. בדיוק על זה מתבססת התוכנית שלו על מיכאל-אין לך משפחה, כאילו אין לך כלום.