ככה הכל קורה לי, כשנהרסות לי תוכניות הכל מתפרק מבפנים,
אני מתחילה לחשוב על כמה זה דפוק שאין פה חוקים ברורים,
על כמה פעמים אני חושבת על מציאות שהיא "דפוקה"...
כשאני קוראת ספר טוב אני לא רוצה שהוא יגמר,
אני לא רוצה שהוא יגיד לי- טוב, הכל היה סך הכל דמיוני, תחזרי לחיים המשעממים למדי שלך.
לחיים שבהם את מחפשת אחריי הנכון והטוב ולא אחריי מה שמרגיש לך,
לחיים שבהם את מדכאת את הרצונות הרגעיים והאישיים שלך ומתבגרת תוך רגע.
אין לי כוח לעוד שלוש שנים בפנימיה,
אני יודעת שזאת תהיה הבחירה הנכונה אבל היא גורמת לי לדיכאון שמעולם לא חוויתי,
מהסוג שאין לך כעס להתנחם בו כי סך הכל אתה זה שעשית את הבחירה.
בכל פעם שאני מציעה לעצמי לקחת צעדים אחורה אני נזכרת שהוא אומר "אני לא בא מתוך כפייה, אני סך הכל לא רוצה שתסבלי פה כמו שסבלת השנה"
הוא יודע כמה אני דיכאונית בעניין הזה, הוא כתב לי שהיה מעדיף אותי יותר שמחה וקצת נפגעתי שהוא חושב שאני לא ילדה שמחה.
הכל שם מידי זורם, הכל שם מידי משפחתי וחונק שמפחיד אותי לחזור.
אין לי שם את השקט שלי, המחשבות והדעות שלי תמיד מופגנות זוכות לתשבחות אבל נלקחות עם ההרמוניה המושלמת.
אני שונאת שלמות, וזה הסבל שלי, זה ה"חטא" שלי. אני חושדת בשלמות.
אני לא רוצה לחזור אחורה, מאחור לא נעים בכלל, שם לא באמת אכפת להם ממך,
שם לכל אחד אכפת בעיקר מעצמו,
אבל פה לכולם אכפת מכולם שזה נוראי,
כי אתה ממש יוצא דופן אם תתייחס לעצמך במקום לעזור לאחר,
ומצד שני לפעמים אתה פשוט לא רוצה שאחרים יתייחסו אלייך!
אין לי את השקט שלי ולא את המקום שלי,
אני לא יכולה לבכות בפלאפון לאמא כי אין איפה להיות לבד,
אני לא יכולה לכתוב בשקט כי זה מוזר שאתה כותב לעצמך ולא נמצא ביחד עם כולם או פשוט מדבר איתם על מה שאתה כותב, כי הרי כולם יבינו אותך ואף אחד לא יפקפק בך אז למה לך לשמור סודות?!!
אני לא יכולה להגיד לעזאזל גרוע לי פה! כי הרי מושלם פה!
נמאס לי להיות חלק מהעדר הזה,
שלוש שנים יהיו סבל בשבילי,
ולעומת זאת המקום הקודם קוטל ומגמד תחת חומריות,
והנה עכשיו יצאו להם פרץ של דמעות כי אני יודעת שעם כל ה"רמת חברתיות הגבוהה ביותר" שנכתבת תמיד בשיא הכנות על ידי המחנכת בתעודה,
ועם זה שבאמת רוב הזמן סובבים אותי אנשים,
אני סך הכל אוהבת להיות לבד,
נמאס לי ממסגרות,
נמאס לי מכל חברה, מכל חברה שמונעת ממני את השקט שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללא גבולות דימיון