נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

פתאום נתקלתי בתמונה הזו והבנתי שאני מביטה בה כבר כמה שניות ארוכות.

נזכרתי איך עמדתי שם ואמרתי "היי, לחייך" וכול אחד הפנה את תשומת לב השני אלי,

המשכתי להביט בשלושים ושתיים החיוכים תוך כדי שאני חושבת לעצמי איך זה קרה?

ממתי שמים לב אליי?

תמיד הייתי השקטה שנמנעת מלהיות זאתי שמצלמת את כולם או מדברת ונואמת לכולם. תמיד העברתי את התפקיד כי ידעתי שתשומת לב היא לא משהו שמבורכים בה אנשים שקטים.

אבל איתם זה היה אחרת. בכל רגע שפתחתי את הפה הייתה דממה, אם הייתי מבקשת משהו היו תגובות בלהט.

הסברתי לכולם משחק וכוךנו שיחקנו אותו, לא כי אני אמרתי, כי כולם הודו שזה נשמע מעניין,

לא כי מישהו עם קול גבוה הציע את זה ולא בגלל מה שהוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי. בגלל שרצינו לשחק את זה.

כולם הסתכלו למצלמה לא כי זה יכנס לפלאפון עם איכות נהדרת או של מישהו שיעלה אןתה לאינסטגרם,

כולם הסתכלו למצלמה כי באו לצלם אז פשוט חייכו בלי פוזות ברחניות ובלי בדיוק לסדר את השיער ובדיוק לעמוד ליד החברה הטובה.

 כולם פשוט חייכו.