נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

כבר עשרים לשש והראש עדיין באותו מצב כמו שהיה בחצות

הוא לא הבין שהעולם התקדם ובזמן ששקע במחשבות כולם נמו, היו במקום רחוק ממנו

עוד רגע אלך לישון וכולם יקומו, אהיה צעד אחריי כל העולם.

או צעד לפני.

הקור הזה..

אני מניחה שכבר לא אכפת לי כל כך בגלל מה

אני מבינה שאני פשוט לא רוצה ללכת לשם עכשיו

לא מתאים לי. והזהרתי מזה כבר הרבה לפני אז זה בסדר..יבינו.

הרבה יותר נחמד שיודעים מראש לפני שאני נעלמת.

אני מפחדת ששוב ישאלו, כרגיל ירצו להמשיך את התהליך הזה שאני בו אבל רגע! 

שנייה, עצרו בבקשה.. זה מהיר מידי בשבילי..

הם יבינו. גם את זה.

כי כבר הזהרתי אותם לגביי כל ההפתעות והם הבטיחו להבין. הם הבטיחו.

אז אני לא יודעת כמה זמן אשקע בזה הפעם,

בטח אצא לפני שארצה,

כי אין ברירה החיים מתקדמים ואסור לי להיות מאחור..

אבל אלוקים, לא אכפת לי מה יהיה בהמשך,

אני פתאום מבינה כמה טוב לדעת שיש שם מישהו שיבין.