נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

בשעה ארבע כשכבר נכנסה לדירה הקטנה אך הנאה בפינת הרחוב שני כבר הייתה שם וניחוחות הפסטה ברוטב האדום יחד איתה.

"היי, מה קרה הגעת מאוחר?" 

-"התעכבתי" היא ענתה קצרות ותלתה את התיק על אחד הווים הצמודים לקיר הסגלגל שעוצב במיוחד על פי הטעם "המעניין" (כך נהגה לכנותו) של שני.

"מקווה שאת רעבה"

האמת היא שהיא לא הייתה רעבה כל כך אבל המשפט הזה נשמע קצת מחייב "בטח" היא השיבה וישבה בקצה השולחן, שולפת את הנייד מכיסה ובודקת הודעות אחרונות. אנחה קטנה נפלטה מפיה.

-"נו" שני כבר חיכתה שתסביר את עצמה. "רגע. אל תגידי לי שזה שוב ההתנדבות הזו שקורל הציעה לך"

"מה כל כך נורא בה?" היא התגוננה והפכה את הפלאפון על פניו.

"יסמין, מי מכיר את קורל יותר זמן, אני או את?"

-"את"

"מעולה. ואני יודעת כמה קורל מתלהבת משטויות, אל תקחי אותה ברצינות, אני לא מאמינה שיומיים הכרות איתה והיא כבר שבתה אותך בקסמייה וגרמה לך להתחייב לדבר הזה. למי יש כוח באמצע שנות לימודים כל כך קיריטיות ובאמצע תקופת דייטים.. - "אני לא בתקופת דייטים" יסמין קטעה אותה - "מה שתגידי. למי יש כוח להעביר שעתיים בשבוע עם ילדים מתבגרים והבעיות המתבגרות שלהם?!" היא התיישבה מולה וכבר שכחה מהפסטה.

יסמין הבינה שזה לא הזמן לתקן אותה ולהסביר לה שאלו לא סתם חבורת מתבגרים אלא חבר'ה משכונות קשות, דבר שהיא גילתה עם הזמן וקורל לא טרחה ליידע אותה לגביו. זה באמת דבר שהכעיס אותה, אבל היא הרגישה כאילו זה נפל לידיים שלה בצורה כזאת שאם הייתה יודעת לפני כן אולי מעולם לא הייתה מסכימה.

היא לא ידעה מה לענות לשני, היא נחלצה ולא בפעם הראשונה עם המשפט "נו, כבר התחלתי. ויהיה בסדר". שני גילגלה את עינייה וקמה ממושבה להנמיך את האש על הכיריים.

"לפחות תספרי לי איך שם"

-"הייתי שם רק שלוש פעמים"

"ועדיין.." היא לחצה.

-"בסדר שם" היא מלמלה.

"תפסיקי להיות תמציתית כזאת. מה את שומרת שם?" היא ניקדה בה מבט בעל עיניים מצומצמות.

-"איך היתה שבת אצל אחיך?" - "את לא הוגנת" היא מלמלה "היה אדיר, ואני מתפתה לספר ולקטוע את הרצון שלי לשמוע על ההתנדבות החדשה שלך"

"אל תרגישי רע. אין לי מספיק בשר כדי לשפוך את המקרים הרבים שעברתי שם, כשיהיה את כמובן תהיי הראשונה לגלות"

-"כאילו שלא ידעתי" היא הניפה את שערה הבהיר מאחוריי כתפייה בקלות בצורה מתיימרת ומגחחת.

"היה מושלם, הוא ועדנה כאלו מקסימים היית צריכה לראות איך הם מתרגשים מהבית החדש שלהם, הוא מושלם כזה, קטנטן אבל נעים.. אויי הם גורמים לי לרצות חבר"

יסמין גחחה "לא צריך חבר בשביל לקנות בית חדש ומקסים" היא הניחה את הפלאפון מעל השידה וחזרה למקומה "חוץ מזה, מה הבעיה בבית שלנו? רובו לפי הטעם שלך"

"כן.. אם הוא היה לפי הטעם שלי היה פה גבר"

-"היי!" היא אמרה בפה מלא בפסטה בעוד סימני הרוטב סביב פיה.

"סליחה, נכון נכון. אנחנו שונאות גברים" - "לא אנחנו לא" - "טוב. את שונאת אותם" - "זה לא מה שאמרתי!" - "את חושבת שאשה צריכה קודם להתבסס בעצמה ולהיות שלמה עם עצמה לפני שהיא עם מישהו אחר. ניסוח נכון?" - "מצויין". - "את מגוחחת" - "את לא יכולה בלעדיי" - "כמו שאשה לא יכולה בלי גבר" - "אוחחח".

היא רק רצתה לא להיות שם בזמן שכל הצוות וההנהלה דיברו ופתחו את עיניין משמעת התלמידים היא ידעה מה היא חושבת על הבלאגן שקורה בכל אחר צהריים שכזה והיא גם ידעה כמה כולם רגילים אליו והיא לא תוכל להיות המתלוננת הראשונה והקטנונית, היא לא תוכל להיות האישה החדשה שתשנה את החוקים או בכלל תדבר עליהם.

זה קשה. זה היה קשה יותר מהרבה דברים שהיא התמודדה איתם בזמן האחרון, 

נערים שמאיימים עלייך בהפגנתיות שלהם ואתה רק יודע שאתה צריך להראות אדם עם עמוד שדרה ממש לפני שהם יבינו שהססת קצת. כל הזמן הסבירו לה כמה אותם הנערים מחכים להיות בטוחים ב"מלווה" שלהם (כך הם קראו לכל מתנדב בוגר במקום).

מה כל כך קשה להיות בטוחים בי? היא הרהרה לעצמה. הרי ממש כל שלושה ימים אני מקריבה את עצמי בכדי להגיע לפה את כל הנסיעה וכדי להיות מסוגלת לעבוד מבלי אף תשלום מעל המינימום של נסיעות, מבלה את זמנה הפנוי כמעט שש שעות ביום באותו המקום עם חבר'ה שלא כל כך אמפתיים כלפייה, מה עוד תצטרך להוכיח?!

היא נזכרה איך בפעם האחרונה היא ממש יצאה מכלייה ועצרה את כל מהלך השיעור רק בכדי לחכות שהדברים ישובו על מקומם. והם לא שבו, ארבעים דקות שלמות עד שהיא התייאשה ואמרה "סיימנו פה". 

במקום לבקש את ההזדמנות החוזרת שמגיעה לכל אדם הם רק אמרו 'טוב' בתוספת השמצה ארסית מסויימת ויצאו מהכיתה. ושם היא התרסקה, כשהם אפילו לא הרגישו בריסוק שלה.

היא יצאה מן הכיתה משתדלת שלא להתקל באיש, דבר שלא היה קשה בשל חוסר המורים במקום ובשעות הלימוד השונות. היא לקחה את התיק וחזרה לדירה הקטנה בתל אביב, מבטיחה שלא תחזור בקרוב, שהיא צריכה הפסקה.

והנה, שבוע לאחר מכן והיא פה, יחד עם כל הצוות שמרגיש המקום השפוי בכל המקום הזה. 

שי, שבהמשך התברר לה כי גם הוא כמותה חדש במקום, דיבר ממש כאילו נולד שם, כאילו הכל זורם לו וברור לו, הוא אפילו היה מסוגל להחליף קבוצה מבלי להרגיש אשם. מדוע היא לא יכולה לעשות כאן שינויים שכאלו מבלי להרגיש אשמה?!

הבחור הגבוה והממושקף היה מבחינתה דמות להערכה, לא הגיוני כמה שקל לו להתנדב ולהבין את הבעיות שעולות ועוד יותר מכולם - לייחס להם חשיבות רבה כל כך. 

"ויסמין, מה איתך?" קול העיר אותה ממחשבותיה. היא לא הכירה את הבחור שניהל את הדיון למולה, היא ידעה שאינו חלק מהם, בעיקר מהסיבה שברגע שנכנס כולם עשו את עצמם רציניים יותר.  כולם הכירו אותו, אפילו שי הכיר אותו. והיא עצמה לא באמת ידעה מי אותו הקירח בחולצה הנושאת את שם המוסד.

"בסדר.." מלמלה.

"איך הולך בקבוצה?" הוא גרם לשתיקה חירשית בחדר, כאילו מתוכננת מראש.

"פחות או יותר" היא ענתה. הוא מיקד בה מבט. היא הבינה שהיא לא באמת רוצה לפתוח את הדבר בפורום שכזה "סך הכל בסדר" סגרה מיד את העיניין והבינה שזה לא יהיה הזמן להגיד מה היא חושבת.

"את יודעת שאני שבוע הבא בחיפה?" היא יישרה מבט ליואב שסתם פתאום התחיל לדבר. 

זו הייתה טעות. היא ידעה שאסור לה להביט בעיניים המדהימות שלו, היא ידעה שהן יבלבלו אותה. "כן.. אממ, מה? למה?" היא מצאה את המילים ועשתה את עצמה כאילו היא מתעסקת בדפים שעל השולחן.

היא הודתה שרק שניהם בחדר אחרת לעולם לא יכלה להכחיש את הבילבול המפגר שקרה לה זה עתה. ומצד שני, אולי בגלל שרק שניהם פה נוצר הבלבול הזה.

יואב התעלם ממנו כנראה "אני יומיים אצל חבר מהלימודים, יש לנו מבחן גדול להתכונן אליו ".

- "עידו?" היא זרקה לאויר, עינייו נפערו בתמיהה.

היא לא ידעה איך להסביר את טירוף הניחוש הזה כעת. "זה בן דוד קרוב שלי" אם חשבה שתצליח להסביר אלא שרק גרמה לבלבול גדול יותר שניכר בפניו של יואב. "מה?" הוא נרגע מעט וגחח אבל עדיין נראה כאילו הוא ציפה להסבר מפורט.

"כן, פשוט גם הוא לומד משפטים ובדיוק לפני כמה ימים הוא דיבר איתי על זה שחבר מגיע אליו ללמוד למבחן הקרוב. אה, והוא גר בחיפה. סתם צירוף מקרים"

-"מפחיד" הוא חייך. 

"הייתי אומרת מגניב"

-"את אשכרה בת דודה של עידו" הוא מלמל ומן בלון מלא ברגש מוזר ריחף לה בבטן וגרם לה לחייך כמו טיפשה.

היא פזלה מבט אל הפלאפון שרטט בידה ואמרה "חברה מחכה לי למעלה לאסוף אותי אני חייבת לזוז" ויואב בדרכו המקסימה הנהן בחיוך מלא "לילה טוב" - "לילה טוב. תהנה בחיפה" היא אמרה ורצה לרכב של שני.

אלוקים. מישהו חייב לפנצ'ר את פצצת הרגש שנפחה בה ברגעים האחרונים.