החלטתי להגיע הביתה ולכבות את הפלאפון. כי נמאס לי. כי זה ערב שאני צריכה לקחת כדורים אז אני נשארת בבית. כי הגעתי הביתה בחמש והייתי מאושרת שיש עוד אור בחוץ (בערך) ואני לא הולכת בחושך. כי לא היה עשר בלילה והיה לי עוד אנרגיות לדבר עם ההורים, כי לא נשארתי לבד אחרי שכולם הלכו לישון כי עד שהתקלחתי כבר כולם במיטות, כי נופר מגיעה מאוחר הביתה, כי יש לה דברים לעשות.

הלחץ הזה אוכל אותי. אני מרגישה חנוקה. רעבה לעצמי. 

אז כיביתי את הפלאפון. מת העולם? אני לא איזה מנתחת מוח. החיים ממשיכים בלעדיי. 

טעות. 

4 שעות פלאפון מכובה, 125 הודעות:

"את באה?"

"מחר ניפגשים בשלוש. את חייבת להגיע."

"למה לא ענית?! חיפשתי אותך!"

"הוא התקשר ושאל עלייך, איפה היית?"

"איכזבת אותי."

"נופרררררררררררררררר"

- - -

"מתי את פנויה בשבילי?"

"18.11, מצטערת."

אז דפקתי לעצמי את היום. ואכזבתי יותר מאדם אחד, וגם יותר משלושה אנשים. וגם עוד טיפה ועוד כמה מעליהם. 

נופר אכזבה, כרגיל.

אסור לקבל שקט בעולם, את חייבת להספיק למירוץ הזה. אין דרך אחרת. 

אז סליחה, סליחה שאכזבתי. אני לא אכבה את הפלאפון, יש עליי אחריות ודברים לעשות. וברור שיש צדדים טובים לכך שיש לי כל כך הרבה חברים. אני לא מכחישה לרגע את כמות האהבה והבטחון. אבל לפעמים גם מאושר צריך קצת רוגע. וכשקשה לי כבר לשמוע מילים אני רוצה להתנתק

אני לא יכולה להתנתק. 

לפעמים אני מצטערת שאני כבר לא הבלתי נראית הזו