ישובים על הדשא בטקס כואב של שנים, אני ואתה נפרדים מהחיים כמו שאנחנו מכירים כבר שנה ושבעה חודשים. מדברים מילים ומחברים משפטים יחד אנחנו מנסים לגשר על כל הפערים שיצרו החודשים הבודדים הרחוקים אחד מהשניה, שבסוף הביאו אותי ואותך לכדי פרידה.

אני מדברת עליי ועל הימים החולפים, ואילו אתה עונה לי בסיפורים עטויי כומתה ולובשי מדים חדשים מהמדפים של הצבא. הוא לקח אותך למקום בו טוב לך ואתה עושה את שלך. תר אחרי אנשים חדשים שאת חייך מאירים ומה איתי? בינתיים פה מחכה גם לעת שלי. בה אלבש את המדים וכביכול אשכח הכל וגם אתה כמו ילד גדול תגן עלינו מאויבנו לכלותנו ותלמד בלעדיי לחיות. אבל שטויות!

שעות ישבנו על הדשא וזה לא הלך ונעשה קל. אלא להפך כל משפט שנאמר העמיס לי על הלב עוד משקל, וכאילו שום דבר לא דובר ולא טופל אני טובעת בטראומות שאבא היקר שתל. 

החיים לא הסבירו לנו פנים. לא בילדות ולא בנעורים. 

איך לעזאזל מסכמים שנה ושבעה חודשים?

בהמון דמעות כנראה.  עכשיו כבר עמדתי מולך ולא הפסקתי לבכות ולא הרפית ממני לשניה, רק עוד דקה, אל תיסע.

עדיין אני פה עומדת מחכה לבד שאוציא את עצמי באותה הדרך בה נכנסתי לכביש הלא סימפטי. לרוץ לרוץ בלי לעצור אין מעצור על ילדה במצור. תכבה את האור ותראה אותי רק עם הידיים. אנחנו שניים לא רוצה להיות בלעדייך הרי זה לא הגיוני שלא תהיה שלי...

ואתה מולי.

לא בוכה, אבל מתרגש לא פחות.

איך מסכמים שנה ושבעה חודשים?

בהמון המון דמעות.

נפרדות דרכינו אנחנו הולכים למקומות חדשים אבל אני לא רוצה להתגבר לא רוצה שיעברו תחתיי ימים שלמים, כשאני רוצה לעמוד במקום ולנטוע שורשים. בלעדיך זה לא אותו דבר, אבל העתיד בדלת דופק כבר.

גבר שלי בבקשה תהיה פה עוד טיפ טיפה עדיין אל תיסע אהבה אל תיסע. להחזיק חזק את הדמעות אני מנסה אבל הן מתפרצות ומרטיבות לך את כל החולצה, ואני כאילו תוך כדי הלצה מבקשת סליחה שאני בוכה, ואתה מחייך ומחזיק בי חזק כאילו עוד שנייה הקשר בינינו ניתק, ואומר לי "אהבה בינתיים אני פה את מבינה? בינתיים אני פה איתך מחזיק בך. בינתיים אני שלך ולא של אחרת אני פה. בינתיים את שלי ולא שלו."

"בינתיים לא מספיק טוב לי. אני רוצה אותך לתמיד שלי ורק לי אין אחרות ואחרים בעולם בו אתה איתי."

אבל אין שום דרך חזרה מבינה אני שכרגע הוא רגע הפרידה, מפני שבינינו הגענו לנקודת אל חזור אז אתה מתניע את האוטו ונוסע.

ובליבי, חור.

אני מסתכלת לאחור.

ורואה אותך בערך,

'היי אהבה! זוכר אותי? זאת ששונאת שנוגעים לה בברך!'

אני עומדת על הדרך. מסתובבת לאחור בפעם האחרונה ואתה מתניע את המכונה אבל הרכב לא נע. כאילו בכוונה, כאילו מבקש פעם אחת אחרונה. אך הגורל קשה יותר - הרכב לא מוותר. אני מסתובבת על עקביי עם דמעות בעיניי ופותחת דלת לעולם אחר, בלעדיך יותר.

אי אפשר לסכם שנה ושבעה חודשים. הם מסתכמים בחיבוק רטוב מדמעות כשאנחנו נפגשים. פרידה לא מדברים אלא פרידה מרגישים. אני בטוחה בזה כמו שלא הייתי בטוחה בחיים- אין שום מילים לסכם שנה ושבעה חודשים. רק מנסים לתת לרגשות תיאורים. כאלה גבוהים ומדויקים שינסו להעביר מהלב לטקסט, איך מרגישים שברים של אנשים.

פתחת לי דלת ליצירה. איתך, גם בכאילו, אני מחוללת שירה. משפטים בורחים לי מהיד למגירה, מדמיינים איך היה בעולם ללא תקרה. אהבה.