אף אחד מכם לא הזכיר לי שאני חייבת לכם את הסיפור על ש. אבל טוב שאני זוכרת.

בפעם הראשונה שראיתי אותו הייתי בכיתה ט', הוא היה בי"א, והופיע במערכון על הבמה מול כל התיכון. ברגע שראיתי אותו התאהבתי. והוא בכלל לא היה הטיפוס שבו בנות טיפש עשרה מתאהבות בד"כ , לא גבוהה, חתיך ושרירי, אלא נמוך, רזה וחייכן.  ואני נפלתי ברשתו. תמיד הייתה לי חולשה לבחורים עם חוש הומור מפותח, במיוחד אם הוא מטובל בקרטוב ציניות עם כפית נדיבה של טוב לב. וכזה היה הבחור שלנו. כל פעם שהוא היה עולה לבמה הרגשתי שרק אני לבד בעולם. אין אף אחד סביבי. רק אני והוא. אחרי כמה שבועות מייסרים של מחשבות ("מה לעזאזל אני עושה כדי שידע שאני קיימת?") גיליתי שאחת החברות שלי לכיתה מכירה חבר טוב שלו. למרות שמתמטיקה אף פעם לא היה הצד החזק שלי, עשיתי אחד ועוד אחד בראש וככה היתה לי תוכנית. הייתי יושבת לידה בהפסקות, לפעמים היה מגיע הידיד שלה ויחד איתו היה מגיע גם ש החלומי שלי. בהתחלה הנהנו בראש, אחר כך עברנו ל"היי מה עיניינים" ואחר כך היינו יושבים ובוהים בחלל (כמה אמת יש במילה טיפש במשפט "טיפש עשרה" הא?). כשראיתי שהעיניינים לא זזים ובדיוק גם הגיע איזו עבודה בביולוגיה, רתמתי את הנושא (אני הייתי בקטע של איידס ואל תשאלו למה, זה היה אין אז) למשהו שאוכל לעשות עליו סקר וכך נולד לו הסקר: "האיידס ואיך אנו נמנעים ממנו(אם בכלל)?". אחרי שישבתי והדפסתי עשרות שאלונים יצאתי החוצה כמשחרת לטרף. בדיוק היתה הפסקה וראיתי אותו ואת כל החברים שלו יושבים בקבוצה. הלכתי אליהם עם המון ביטחון ואמרתי שאני עושה סקר ואשמח אם יקחו כמה דקות למלא אותו. הם כמובן הסכימו (חננים אמרתי כבר?) ואני רק הסתכלתי עליו ממלא את השאלון בכתב המוזר שלו. הוא התעקב על אחת השאלות די הרבה זמן. זאת היתה השאלה: "האם אתה חושב שקונדום מפריע בקיום יחסי מין" הוא הסתכל בדף של החבר שלו שכתב "כן" ואז גם הוא ציין "כן" באותו הרגע רציתי פשוט לאנוס אותו במלוא מובן המילה, פשוט להתנפל עליו, לקרוע לו את החולצה עם השיניים ולעשות לו דברים שהוא לא ישכח לעולם, כמה שאהבתי אותו אלוהים! אבל במקום נשכתי את השפתיים והתפללתי שהוא גם יוסיף תשובות לשאלות שלא היה לי האומץ להוסיף בסקר ההוא ("האם כותבת הסקר מוצאת חן בעיני? האם בא לי לקחת אותה לים ולבהות בעיניה הירוקות? האם בא לי להפשיט אותה ולבדוק את כל הקטע עם הקונדום? מה מספר הטלפון שלי?") אבל הסקר ההוא הסתיים והדקות הספורות לידו עברו די מהר. ופרט לחיוך מבוייש לא החלפנו שום דבר (לא טלפון, לא חיבוק, לא רוק לא כלום סאאאמק!) ואני במקום הלכתי הביתה כדי להכניס לעבודה את תוצאות הסקר  ומי בכלל יודע לעשות סטטיסטיקה?

ככה עברה לה כל השנה בלי שאף אחד מאיתנו יעשה כלום. כשהייתי בכיתה י' והוא ב י'ב, ועדיין המשכנו עם כל החיזור המבוייש הזה, כשאני חושבת שהוא לא ירצה אותי בגלל שאני לא כוסית מהממת כמו שאר הפרגיות והירקות שם והוא, אלוהים יודע מה הוא חשב או הרגיש.

יום אחד היה תרגיל מלחמה (או משהו מטופש אחר שכולם שמחים שיש כדי לצאת קצת מהכיתה) ויצא שכל הקומות למטה צריכות להגיע לקומה למעלה להזיז את השולחנות לצורה של ח' ולשבת מתחתיהם (אלוהים שיעזור לי אני לא יודעת מי המציא את זה). וככה יצא שכיתה י4 צריכה לעלות לכיתה י'ב 3. וככה יצא שאחרי שכל זה נגמר וסידרנו את השולחן הוא בא מולי ופשוט הביט בי. והוא היה ממש קרוב. אני חושבת שהבטנו אחד על השני בערך כמה דקות בלי לזוז. זה היה ממש מוזר. והלב שלי פעם כל כך חזק שהייתי בטוחה שהוא יכול לראות את זה. ואז הלכתי. ככה פתאום כמו מפגרת. פשוט נעלמתי לפני שהיתה לו ההזדמנות לנשק אותי. נו הייתי ילדה קטנה ותמימה מה אתם רוצים? אני לא יודעת למה כל כך נבהלתי. אני מניחה שהוא היה בגדר פנטזיה מסויימת ופתאום כשראיתי שהיא יכולה להתגשם זה הבהיל אותי. הוא גם נבהל כי הוא לא עשה שום דבר מאותו היום. וככה הוא סיים ללמוד והתגייס, אני שנתיים אחריו ונפרדו דרכינו.

ראיתי אותו שוב שנתיים אחר כך, אני הייתי חיילת פעורה שחיכתה בסבלנות לאוטובוס והוא סמל עם שרוך ירוק. והוא בא אלי ושאל אותי מה שלומי. לא האמנתי שהוא זכר. אחרי שהחלפנו כמה שאלות ואיפה כל אחד משרת, הגיע האוטובוס שלו הוא היה חייב לרוץ. ושנייה לפני שנעלם הוא אמר לי "חבל שלא היה לי יותר אומץ להתחיל איתך, הייתי ממש דלוק עליך!"

 וככה הוא נעלם לו מותיר אחריו אותי עם פה פעור. מאז כמובן לא ראיתי אותו יותר. איך נפלו גיבורים!