כשסיימתי את התיכון התארגנתי לקראת הצבא. היו לי תוכניות גדולות ופחדתי פחד מוות להיות פקידה. פחדתי גם שבגלל המשקל שלי, לא ייתנו לי להיות מדריכה ויישימו אותי לקשט איזה משרד כמו עציץ. פחדתי מהתגובה שלי לשמע מילים מאיזה פאקינג קצין פלצן "תכיני קפה", אפילו כתבתי בשאלון שנתנו לי למלא בצו ראשון שאני לא אחראית למעשיי במידה ואצטרך להכין קפה בשירות שלי וממש לא מעניין אותי אם זה יהיה הרמטכ"ל (כבודו במקומו מונח).

שבועיים לפני הצבא, היתה איזה דודה דפוקה במוח (כן יש לי הרבה כאלו במשפחה) שבכלל אמרה לי שבטח לא יכניסו אותי לצבא. אבל בצו ראשון הכל היה בסדר, והיה לי פרופיל הכי גבוה שיש, והמשקל שלי היה סעיף קטן (כנראה שלא חציתי את הקו האדום שלהם). אני לא רציתי להודות בזה אז, אבל כל הסיפור ממש הדאיג אותי. פחדתי פחד מוות מזה שלא יהיו מדים במידה שלי, מאיך שאראה ממה שיהיה.

דצמבר 96, הגיע מהר מאוד, אחרי שהספקתי להיות קצת בחו"ל ולעבוד בעבודה מדליקה בטירוף (משרד חקירות-ותזכירו לי לספר לכם על זה!) נפנפתי שלום מהאוטובוס שבתל השומר לאמא ואבא עם דימעה שמאיימת להתגלש לה על הלחי, החברה שהיתה איתי בכלל שיחקה בסרט תורכי, איזה דמעות איזו דראמה אללי! אבל היא נרגעה וככה יצאנו לנו לכיוון הבאקום. כמה ששנאתי את הבאקום! למרות שמאיזשהי סיבה כל השירות שלי אחר כך רציתי לחזור לשם J. מסע הזריקות היה סתם מעצבן ומשפיל ואני הרגשתי כמו פרה ברפת. אחר כך התאימו לנו מדים, היה חלון כזה והיינו צריכים להגיד מידה, ואז הולכים לחדר הסמוך למדוד. בעוד כל הבנות שם פחדו פחד מוות ממדים ענקיים אני בדיוק ההפך, מתתי מפחד שלא תהיה להם המידה שלי. ראיתי את כולן עם פחד בעיניים מבקשות את "הכי קטן שיש" ושומעת התבכיינויות של "איך זה שאין להם 36?! אני אראה כמו פרה ב 38!" ואני הייתי צריכה להחזיק את עצמי לא להיכנס בהן. מפגרות. בקיצור הגיע תורי, והחייל ה"חביב" בחלון, שכנראה נשבר לו ממש הזין מלעמוד שם כל היום ולהקשיב לכמה פרגיות צייצניות מתלוננות, הסתכל עלי וחיכה שאפצה את פי. "נו? איזה מידה??" הוא אמר לי בחוסר סבלנות. "אקסטרה לארג'..אני חושבת" אמרתי בהיסוס. הוא מילמל אח"כ משהו לא ממש ברור וזרק לעברי מדים שאחר כך התגלו כמספיק בד להכין אוהל למשפחה חד הורית קטנה. כן גם לי נתנו מדים גדולים. מידה 50 ליתר דיוק. לא חשבתי שמדים באים במידות האלה. אף פעם לא ראיתי חיילת שמנה. בסוף מצאתי לי מדים נחמדים במידה 46 שנראו עלי די רע, אבל כל עוד הם עלו לא ממש היה איכפת לי. אני עוד תיכננתי לרדת במשקל בצבא, כמה שהייתי תמימה.

הטירונות עברה יחסית מהר, הכי קשה היה לי לקום לפני שעוד ראו את השמש ולהיות מתוזזת. שנאתי את המשחק הצבאי המפגר של המפקדות, אבל שיתפתי פעולה, ואפילו היו לי כמה חברות. ואז אחרי כמה שבועות מייגעים של לחם עם שוקולד, ניקוי עם מקלות אוזניים משקופים של חלונות, שירותים מזוועים, רגל קצת כואבת, ורמת עייפות כללית גבוהה במיוחד, הסתיים הסיוט. ואז הגיע הזמן ל"מסדר הדמעות" ככה קוראים לזה. חלוקת התפקידים תמיד גררה אחריה בכי רם, מעט מאוד חיוכים והרבה קללות (אצלי בכל אופן). נשבעתי בלב שלי שאם נותנים לי להיות פקידה אני יוצאת על סעיף נפשי (ממש לא בעיה לסדר לי אחד כזה). אבל לא נתנו לי פקידה. נתנו לי "נשקית". כן כן שמעתם טוב. אני הולכת לתקן נשקים. כמובן שגם אני בכיתי אחרי שקיבלתי את החדשות המרות. הנה תפקיד של דפוקה. הנה זה מראה כמה אני דפוקה. כן הייתי דיי דראמטית בכל מה שנוגע לחיים שלי, אני מודה. התחלתי את הקורס אחרי סופ"ש של בכי בבית. כולם חשבו שזה דוקא תפקיד מגניב. כשהגעתי לקורס לא יכולתי להפסיק לבכות. לא הבנתי מה אני עושה שם. אבל כנראה שבצה"ל לא לוקחים את זה קשה כל כך. תוך שבוע הרעילו אותנו שזה תפקיד חדש מסוגו בצה"ל. עד היום היו רק גברים שעשו את זה ועכשיו גם נשים (הוריי!). אין לי מושג איך נתנו לי חניכה מצטיינת אבל שמחתי בגלל ששלחו אותי לבסיס הכי נחשב. רחוק מהבית ושתי מטר מאילת. כמה גרוע זה יכול להיות? האמת שזה לא היה. הייתי ממש טובה במה שעשיתי. אהבתי לראות את הפרצופים, במיוחד של הבנים, כשפרקתי נשקים לגורמים קטנים תוך פחות מכמה דקות (הייתם צריכים לראות כמה מעריצים היו לי...שלא לדבר על.. טוב אני לא אספר עדיין). אהבתי להסתובב עם מדים מטונפים משמן שחור, אחרי יום של עבודה מספק, בו לא היה נשק מקולקל אחד שלא עבד תחת ידי. כמובן אחרי כמה חודשים נמאס לי, ואחרי שהפעלתי לחץ מתמיד על צה"ל ואחותו קיבלתי גם תפקידי הדרכה. עשיתי הכל כדי שהתקופה הזאת תעבור מהר ובצורה מעניינת. מה אתם יודעים. היא עברה. ולמרות שאני יכולה להגיד לכם בפה מלא, שהצבא זה בזבוז זמן מוחלט, מוסד משפיל וללא היגיון וואט סו אבר, אין ספק שבשבילי זאת הייתה חוייה.

נ.ב. אם יש בינכם משהי או משהו שסובלים בימים אלה בגלל עודף משקל, להיכנס לצבא תודיעו לי אני כבר אטפל בהם! כבר עשיתי את זה!