"למדנו עם הזמן להפנים הכל, לספוג, למחות דמעה ולהמשיך הלאה. לעטות חיוך על הפנים גם כשמבפנים חרא. למדנו לשתוק לנוכח טמטומה של החברה שמעריכה ומקדשת מראה חיצוני מעל לכל תכונה אנושית בסיסית.

למדנו לספוג עלבונות עוד מגיל קטן, לקבל את הנידוי החברתי כדבר שבשגרה; למדנו להבליג לנוכח מבטיהם הצולפים של נשים שטוחות חזה וראש, כשואלות איך אנחנו בכלל מסוגלות לשאת את עצמנו בגאון כזה?! (והאמינו לי, יש לנו סיבות טובות ורבות – ממש כמס` הק"ג שעל גופנו).

למדנו לקבל בהכנעה, בסובלנות וכן, בהחלט ברחמים, מבטים מלאי זימה מגברים אימפוטנטיים (נפשית ולרוב – גם פיסית); למדנו להפנים את ההטרדות, ההצקות, ההעלבות, כינויי הגנאי ונעיצות המבטים שהיו ועדיין מנת חלקנו יום יום, בין אם במקלחת בצבא, במסעדה או סתם ברחוב.

למדנו שלהיות רזה הוא מוצר החודש, מוצר השנה, מוצר המילניום. הוא חובה בכל בית ממש כמו אוויר לנשימה ואם את לא מנויה במועדון או אין לך פרוטקציה (כסף, כסף), אין לך שום סיכוי בחיים (טוב, כמעט).

למדנו שלא משנה כמה מוכשרות, משכילות, מבריקות, חכמות, חמות, נשיות אנושיות ורגישות (בקיצור, בני אדם) נהיה, לעולם ישפטו אותנו בראיונות עבודה לפי מידת ה"ייצוגיות" שלנו (כיסוי תחת רזה ל"רזה" – אכן, בן-יהודה היה גאה בכם, קוראים רזים ויקרים שלי).

למדנו שגם כאשר אנו עונות למודעות היכרויות או יוצאות ל- Date מבחינתנו המושג Blind קם לתחייה ממש כמו עיוור בחושך!!!. הרי אנו צריכות לעבור את משוכת ה"רזון" (יש אולימפידה ולא סיפרו לי?!) שלא לדבר על העובדה שבכ-50% מהמודעות, כל מיני אימפוטנטים נפשית מציינם "רזה" כאחד מהקריטריונים המובילים (ואללה יוסתור איך הם נראים – מניסיון, תאמינו לי).

למדנו בתת-מודע שאנחנו צריכות להשתדל יותר, להוכיח שאנחנו לא פחות מאחרים ובמיוחד מאחרות, לא במיטה ולא מחוצה לה. למדנו להפנים את העובדה שהחיים קשים, אבל שלנו - שבעתיים.

למדנו לספוג ולעיתים לחייך (ממבוכה) לנוכח כל אותם פרסומות ופרסומאים פלצניים (בלשון המעטה) המקטלגים ומשרישים את הקונספט המעוות על גוף האישה לפי הסטריאוטיפים החברתיים: אם היא רזה – היא אשת עסקית צעירה וחתיכה המצליחה בזכות עצמה, בעלת אוטו פאלי, גוון עורה מושלם, שיניה לא היו מביישות סוס ערבי אציל והיא נוחלת הצלחה חברתית ומינית-אקרובטית מרשימה (בקיצור, אחושילינג כוסית).

אבל אם היא שמנה, או אז הסיפור הוא אחר, כי השמנה בודאי עקרת בית משועממת, מכורה לטלנובלות, שיניה רקובות, ישבנה מלא חצ`קונים, והיא מוזנחת באופן כללי – שלא לדבר על כך שאין לה מעלות כאלו או אחרות, שהרי היא שמנה - אמרתי כבר?! בעלה, מסכן קטן – אם הוא אכן קיים – יצא כבר לרעות בשדות זרים (אלא אם היא בלעה אותו בטעות בארוחת הבוקר) ואילו היא ממשיכה לפטם עצמה בבית ללא הכרה בעודה צופה בטלוויזיה ומשוחחת עם חברתה המכוערת (שתגיד תודה שיש לה בכלל חברה, השמנה הדבה..)

למדנו לחיות עם התסכול המתמשך של הסיוט הנצחי אשר נקרא "קניית בגדים". למדנו להיכנס על בהונותינו, מבקשות להיות רואות ואינן נראות, לחנויות פושטות עור וכיס (כן, גם אתם ביניהם); למדנו להיות נתונות למבטיהן הצולבים של המוכרות (כן, לעזאזל, גם הן רזות), להתפשר על אופנה שגם סבתא שלי, שתחייה, היתה מתביישת להיראות בה ולהרכין את ראשנו לנוכח העובדה שיש בכלל חנויות המכירות בנו כ"שוות בין שווים" - הפרדוקס בהתגלמותו – כי אם יש חנויות מיוחדות בשבילנו, אז איפה השוויון לכל הרוחות?!

למדנו לשלם גם בתקופת מיתון במיטב כספנו (לא סתם קוראים לזה "דמים"), לממן אופנה "שקית" (Bag) ולא "שיקית" ולהגיד "תודה" על כך שמצאנו בלויי סחבות שאפשר כאילו, יעני, עלק לקרוא לו "בגד".

אבל לא עוד!!!!!!!!!!!!!

אחרי שראיתי את הפרסומת האחרונה שלכם, החלטתי שהגיעו מים עד נפש ואינני מוכנה לשתוק או להבליג או לספוג יותר. לא אטעה אם אומר שאני מבטאה חברות רבות לאותה צרה.

בחכמתכם יען כי רבה ניסיתים להסיט באמצעות המסר ההומו-לסבי את המסר האמיתי מאחורי "מתאים לי" של קיץ 2003.

ניסיתים. לא הצלחתם.

כחברה אשר חרתה על דגלה את מוטיב האופנה לנשים במידות גדולות, הרי שהפרסומות שלכם היא לעג לרש לכל אותן נשים. הדוגמנית "הדשנה" שלכם – מקסימום מידה 42 - (הלוואי על כולנו כזה "דשן" – איפה קונים אותו?!) היא בדיחה מהלכת על שתיים לכל אישה מלאה המכבדת את עצמה. נשאלת השאלה – איפה היא ואיפה אנחנו ?!. והס מלהזכיר את תצוגות האופנה שאתם עורכים דווקא עם קולביות אנורקסיות למיניהן כאילו שחסרות נשים גדולות ויפות.

אם החלטתם לפזול אל שוק הכחושות והמכחישות (מיתון, אני יודעת), אנא עשו זאת בגלוי ולא על חשבון צרכניות נאמנות מסורות וטיפשות שכמונו!!!! לא על חשבון מידות - (שקטנו פלאים) ולא על חשבון מחירים - (שהרקיעו שחקים).

מה חשבתם לעצמכם, שבאמת לא נקרא את ה- Subtext ?! שלא נבין מהיכן באתם ולאן אתם הולכים?! האם באמת חשבתם שהעובדה שהקולקציה החלה להיראות "לבישה", תטשטש את העובדה המצערת שהגיוון בא על חשבון הצרכניות היותר נאמנות של "מתאים לי"?!

אין לי אלא להסיק את המסקנה המצערת ש"כן". כנראה ש"במתאים לי" דוגלים בסיסמא "גם שמנה וגם וטיפשה".

בקיצור, הבנתי את הפואנטה שלכם. לעומקה ולרוחבה. ואני יכולה לומר לכם שחבל"ז: באופן אישי, כף רגלי לא תדרוך יותר בפתח חנותכם באשר היא, עד שתחזרו לעשתונותיכם ותנהגו בהגינות (תסתכלו באבן שושן) כלפי הלקוחות שלכן.

אני מאמינה כי מכתבי זה ימצא דרכו אל נשים רבות וגם הן ינהגו כמוני.

בברכה,
גל העגלגלה"

ועל זה אני אומרת כן יירבו! כמה כח יש למילים אתם לא חושבים?

לילה טוב אנשים.