| |
תמיד זה היה ככה. הוא ואני. מאז ומתמיד אני זוכרת אותו. אולי הוא לא תמיד היה כזה גדול. כשהייתי ממש קטנה בקושי ראו אותו. לאט לאט, ככל שהתבגרתי הוא גדל יותר ויותר. הוא תמיד היה שם. מסביבי. מקיף אותי. הוא הגן עלי מכשלונות, מפחדים. הוא גרם לי להאמין שזה בסדר. |
| 6/2003
 נו איפה הפלצנים שיגידו לי לתעל את הכעסים שלי למשהו יצירתי?
רק תביאו איזה אחד כזה אני כבר אדאג לתעל את העצ בים שלי לפרצוף שלו עם עדיפות לבצים. אני באמת לא כזאת עצבנית בד"כ אבל היום אני כן. אני מניחה שזה הצטבר ככה בבטן לאט לאט. ובטן לא חסר באמת שלא. ועל מה אני כל כך כועסת? על כל כך הרבה דברים ואנשים, למרות שאני יודעת שזה לא שווה את זה. במיוחד הוא. הוא לא שווה את זה. אבל עדין בא לי לגלח לו את כל השיער הארוך והמכוער שלו ובאותה הזדמנות גם להוריד לו חצי מהזקן הצרפתי. נראה אותי מחייך את החיוך המלא שביעות רצון. הוא כל כך מאוהב בעצמו שבא לי להקיא עליו, ורצוי משהו עם צבעים וריח. או שפשוט הייתי קושרת אותו ומורידה לו שיערות מהרגליים עם פינצטה. לא זה לא מספיק כואב. פשוט בא לי לקמט אותו לכדור נייר. ממש כמו שאני כותבת משהו שאני לא אוהבת ואני מקמטת את הנייר לכדור כזה מצומק ומשליכה לפח. זה מה שהייתי רוצה. שזה יהיה אפשרי לקמט אותו ולזרוק אותו ולשכוח הכל. במקום זה אני מוציאה על האידיוט אנרגיות מיותרות של אלפי סנריוס מטורפים שלא היו מבישים את אלמדובר על איך לגרום למשהו לכאוב. העיניין הוא שכאב פיזי זה קל מידי. אני רוצה שהוא ירגיש כאב ריגשי, כזה שחותך בפנים וגורם לך לרצות להצטמק באיזה פינה קטנה בחדר ולמות. אבל זאת בעיה כי אין לו רגשות. טוב אולי אני קצת אובססיבית לגביו. ואולי אני עדיין לא החלמתי ממה שעברתי בתקופה האחרונה. והייתי יכולה לחסוך את כל זה מעצמי אם הייתי פשוט נשארת פרודה ממנו. אבל לא. הייתי חייבת לחזור לעוד. לעוד קצת מהדבר הטוב הזה. בדיוק כמו ההתמודדות שלי עם אוכל. יש עוגה טובה אז למה לא לאכול אותה? מה זה חשוב שיש בה אלף שלוש מאות קלוריות. היא טעימה והיא צריכה להיות בפה שלי. בדיוק אותו הדבר. אני עם העיניים הגדולות שלי. אז מה אם היה לי איתו את הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים. ואולי גם אהבתי אותו קצת. ואולי גם הוא. אבל זה נגמר הרבה לפני. וזה היה רעיון גרוע להמשיך לשכב איתו. למרות שזה היה כל כך טוב. אז אולי הייתי חוסכת מעצמי את כל החוויה הלא נעימה ההיא, זאת שחשבתי שלא תקרה לי לעולם. זאת שחשבתי שמי שזה קורה לה צריכה להיות מטומטמת כי אנחנו פאקינג חיים כבר בשנות האלפיים המזורגגות, אמצעי מניעה הומצאו ממזמן. אבל מה לעשות שמתברר שגם גלולות לא מאה אחוז בטוחות. ומה לעשות שפתאום יום אחד את מוצאת את עצמך בהריון ממשהו שפעם היה החבר הכי טוב שלך והיום הוא רק זיון של פעם בשבועיים ככה. וכמה נורא זה לגלות את הפרצוף האמיתי שלו כשבאמת אני באשפתות וצריכה איזו יד חזקה שתמשוך אותי מהסירחון של המיץ של הזבל הכי מסריח שיכול להיות. ומה לעשות שלו, לא ממש איכפת כי הוא יודע שאת תלכי לגמור את זה כי את ממש לא מתאימה להיות אמא עכשיו. וכי פרנקלי הי דונט גיב א דאם. וזה לא שציפיתי שהוא יחכה לי בגינה איזה יום אחד כשאשוב מהעבודה, יסתכל לי בעיניים במבט מזוגג ויגיד שהוא רוצה להיות איתי לנצח נצחים, כי גם אז הייתי מקיאה עליו. אבל לפחות טלפון. לפחות שיגיד שהוא מצטער שזה קרה לי ושהוא שם בשבילי אם אני צריכה לדבר. או לצרוח או סתם לבכות. אבל בסוף עשיתי את זה לבד. בכיתי קצת לחבר טוב. אבל זהו. את הצרחות והבכי הרציניים שמרתי לעצמי בחדר. אפילו ליד אמא שלי לא בכיתי, גם כשהיא ישבה שם בבית חולים אחרי הדבר הזה וליטפה לי את השיער. וכשהיא שאלה איך אני רציתי לצעוק ולבכות ולהגיד שאני מרגישה את החלל שם בבטן. אבל אמרתי בסוף שאני בסדר ושכדאי שנלך הביתה כי אני עובדת בבוקר.
עוד חודש אני בת 26. מה יהיה אז?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
BBW