לא יודעת למה, אולי קצת התבגרתי ואיבדתי מהתמימות, אבל יש לי תחושה שהמשפחה הזאת מתפרקת לי.
כולם איבדו את זה.
אם עובר שישי אחד בלי ריבים וויכוחים זה נס.
נס כי במקרה כולם במצב רוח טוב.
אבל אם לא? ריבים חסרי פרופורציות.
קשה לי לקבל את ההתנהגות הזאת.
כמה אגואיסטים אפשר להיות? אי אפשר לשים כעסים בצד רק בשביל לשמור על אוירה משפחתית של שישי?
אז אני, אמא שלי ואח שלי יודעים לשים בצד.
יודעים לשחרר. יודעים לשים בצד דברים רעים ולשמור על אוירה טובה.
אבל אבא שלי ואחותי.. שני אנשים קשים.
לא רואים אף אחד בעיניים.
מאבקי אגו מסריחים.
ברור לי, הם אנשים טובי לב. אין לי ספק בכך.
אבל האגו הארור הזה,סרטן שמפרק משפחות באופן שיטתי, הוא הבעיה.
אנשים שלא יודעים להשתלט על עצמם רק כדי לצאת עם היד על העליונה מגעילים אותי.
מרתיעים אותי.
יותר מזה, אם הם מגיעים למצב של מאבקי אגו סימן שאין להם שום ערך עצמי והאגו הזה הוא מה שהם חושבים שיציל אותם.

זה מעציב למצוא את עצמי, סך הכל בת 21, יושבת ומנסה להרגיע את אמא ולהגיד לה שהיא לא צריכה לקחת ללב את ההתפרצויות שלהם אחד על השנייה.
יש משהו מאוד מעציב בלגדול.
ההורים שלך, שתמיד היו בעינייך על-אנושיים,חזקים, פתאום אתה מגלה שגם הם נשברים. וגם הם זקוקם לתמיכה חזרה.

מתחיל לחנוק אותי העובדה שאני הבת היחידה שנשארה לגור בבית.
זאת כבר לא המשפחה שהייתה לי. שכולם ביחד וצוחקים.
ואני ואח שלי יוצאים לשחק כדורגל בחצר עד שאמא קוראת לנו לאכול.
שיושבים לראות את התוכניות של שישי יחד מול הטלוויזיה.
זה כבר מזמן לא שם.
אח שלי בנה את החיים שלו,
אחותי את שלה,
ואני כאילו "תקועה" בבית.
מניחה שההורים שלי היו שמחים לקצת זמן לבד.
בכלל, בשנתיים האחרונות אני מרגישה לא קשורה.
אני פיזית גרה בבית אבל לא מרגישה בבית.
אני מרגישה בבית רק כשמגיע הסופ"ש והאחים באים וכולנו יושבים יחד.
הפסח הזה הרגיש הכי בבית שיש. 
אח שלי היה פה כל החג.
הבית הרגיש מלא ומואר ורגוע.
וזאת בדיוק הסיבה שכשישי נהרס- הוא הורס את המשפחתיות הזאת שאני מתגעגעת אליה.
כל כך זקוקה לחופש, לניקוי ראש, לאוירה טובה מעבר לבילוי של כמה שעות בסופ"ש.
כנראה שאני אאלץ להמתין עם זה עד יולי.
ועד אז? אתעסק בלשרוד ולהצליח. זה מה שנשאר לי.