הלוואי ויכולתי להיות בן אדם שחושב פחות. הרבה פחות.
תמיד אני חייבת לנתח כל דבר. אפילו הדבר הקטן ביותר.
להסתכל עליו מכל זווית, להפוך אותו, לחפור בו.
תמיד אני חייבת לחקור את מה שמתרחש אצלי.

ארוחת שבת בצהריים,
יושבים כל המשפחה מסביב לשולחן.
מכיוון שנהרסה לי הבטרייה של המחשב,
אבא הציע לקנות לי סוללה חדשה.
אמרתי לו שאם גם ככה הוא אמר שיקנה לי מחשב ללימודים עוד שנה,
לא עדיף כבר לקנות מחשב חדש?
התגובה שקיבלתי ישר "אין לנו כסף. את עובדת, שימי חצי מהכסף ואנחנו נשלים".
 אז נעלבתי. מאוד.
לא עשיתי רעש, לא פוצצתי את הארוחה, אני לעולם לא פועלת ככה.
פשוט נפגעתי.
פינית מהשולחן ועליתי לחדר.
לפני שאני אהיה שוב הפעם שיפוטית כלפי עצמי, אני רק אציין כמה עובדות-
ברוך השם לא חסר לנו כסף. אנחנו חיים טוב מאוד.
ההורים שלי מאז ומתמיד התחייבו לתמוך בי בכל מה שקשור ללימודים.
לממן את הלימודים, את הבגרויות, את הקורסים את המחשב.
זאת הגישה שלהם.
אנחנו הילדים צריכים לעבוד בשביל מותרות. בכל מה שקשור לקידום שלנו- הם משקיעים.
ככה אחי קיבל מהם קורס טייס אזרחי, לפטופים היקרים ביותר, מחשב נייח, אוטו.
ככה אחותי קיבלה מהם מימון לקורס קונדיטוריה בחו"ל בבית הספר היקר ביותר, אוטו, לפטופ, מימון של הלימודים.
אני לא מציינת את זה כי אני מתחשבנת עם אחיי היקרים. להפך. תמיד פירגנתי להם ושמחתי יותר מהם.
אבל כן, הייתה לי את הציפייה שגם לי יתנו בלי לחשוב פעמיים.
אני לא דורשת מהם הרבה. בחיי שלא. לא בגדים, לא טיסות. שומדבר.
אמא אפילו הציעה לשלם לי חופשה באילת החודש, ואמרתי לה שלא. אני מעדיפה לעבוד ולחסוך כסף.
אני מאז התיכון עובדת. לא כי חסר. אלא כדי לא לבקש. כדי להיות עצמאית.
אני שונאת לבקש. מכולם. אני תמיד מעדיפה לעשות לבד.
אבל כן, זאת היסבה שנעלבתי.
אם היו באים אלי אומרים לי "עדי. תקשיבי, אנחנו בתקופה קשה, לצערנו לא נוכל לעזור לך" הייתי פועלת בהתאם.
הייתי חוטפת את הצעת העבודה הנדירה שנתנה לי ודוחה את הלימודים בשנה. שנתיים. כמה שידרש.
העניין פה הוא לא הכסף. הוא לא מה שניתן לאחים שלי.
העניין הוא תחושת חוסר הצדק. לא פייר.
אז ברור- שאלו יהיו הצרות שלי בחיים.
וברור שאלה צרות של עשירים.
אבל זה עמוק יותר מזה.

זאת התחושה שתמיד מלווה אותי שאני חריגה פה. אני שונה. אני לא יכולה לעשות דברים שאחים שלי עושים.

אני לא יכולה להביא בנות זוג לארוחות משפחתיות.

אני לא יכולה לדבר על חיי האהבה שלי מסביב לשולחן כמו כולם.

ופה הראש שלי נכנס לתמונה.

די עם הרחמים העצמים האלה עדי.
תפסיקי לחיות בתחושת הקורבן.
הרי מה רע לך בחיים? הלוואי על כולם הורים ומשפחה כמו שלך.

חיה בתחושה שאני הוזה דברים.

שאולי אני מגזימה.

אני מכניסה את עצמי לפרנויות כבר.

מעניין מתי אני אקבל את התשובות לשאלות שלי...