|
כינוי:
more than just LES מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2015
וזה תמיד קורה בלילה, כשאני כבר קבורה עמוק בתוך השמיכה.
תובנות על עצמי מגיעות אלי, מתגלות להן, כל אחת בטיימינג שלה.
כחלק מהנסיון שלי להבין מה זה שכל כך מפריע לי להתרכז,
אף על פי שאני נעזרת בלא פחות מקונצרטה,
יש שם, בראש שלי, משהו שמסרב להתחבר למציאות.
השערה אחת שעלתה לי, אחת מיני רבות, דווקא נראית לי ההגיונית מכולן.
השתלשלות 18 שנות חיי נעשתה בדממה.
לא דיברתי, כי אף פעם לא היה לי עם מי.
בנסיון שלי לשחזר שוב ושוב את חיי, כל פעם מזווית טיפה שונה, אני מבינה את זה.
מה הוריי חשבו לעצמם לעזאזל שדחפו אותי בגיל שנתיים וחצי לגן גרמני בו אני לא מבינה אף אחד, ואף אחד לא מבין אותי?
אז כמובן שבכיתי. וכמובן, שזה עלה לי ביוקר.
כי לבכות- אסור.
כי לבכות- אומר להנעל במטבח.
אז לא בוכים.
ולא מדברים.
פשוט וקל.
משם- נזרקתי לגן אמריקאי. ושוב- שפה זרה לחלוטין. ושוב- אף אחד לא מבין אותי.
וגם שם מהר מאוד הבנתי שאין הכלה.
כי בטעות חיבקתי לעוזרת גננת את הרגל, והיא מעדה- אז נענשתי ונשלחתי לפינה.
לא יכלתי להתנצל- כי לא הבינו אותי.
לא יכלתי לבכות- כי הרי זה אסור.
אז השתמשתי בכלי היחיד שהיה לי- אמרתי לה fuck you.
כן. כי זה מה שידעתי באנגלית (תודות לחינוך המופתי מאחי).
וזה.. זה עלה לי ביוקר.
הם איימו לזרוק אותי מהגן האמריקאי הכה מכובד ויוקרתי.
אמא התחננה, ליקקה- ובסוף נשארתי.
משם- הישר לתקופת היסודי הנוראית.
שם בטח שלא היה עם מי לדבר.
לשרוד. רק לשרוד.
גם כשחזרתי בוכה באופן שיטתי הביתה, ופרקתי אצל ההורים- לא קרה שום דבר.
הם האמינו שאני צריכה להתמודד. הם לא הבינו אז, כמה קשה זה להתמודד לבד.
הם לא הבינו את ההשלכות. את הסדר גודל.
וככה התגלגלו חיי,
ההורים- לא בתמונה.
חברים- אין.
אז נשארתי עם עצמי.
וכדי לא לצאת מדעתי, הייתי צריכה לאמן את עצמי להיות החברה שלי.
לשעשע את עצמי, לדבר עם עצמי, לשפוט את עצמי, להעביר עלי ביקורת.
לנחם את עצמי כשרע לי,
לטפוח לעצמי על השכם כשמצליח לי,
להרים את עצמי כשאני נופלת.
כי אם לא אני- אז מי?
מרב בדידות, ורצון באנשים, הלילות שלי הפכו לפק"ל פנטזיות.
כל לילה לפני שאני הולכת לישון, אני מדמיינת את עצמי מדברת עם ההיא.
ומדברת עם ההוא.
ואיך מקשיבים לי.
ממש אימנתי את עצמי לנהל תסריטים שלמים, דו- שיח ארוך ומכיל, עם דמויות כאלה ואחרות בחיי.
כשהדו-שיח מיצא את עצמו- נרדמתי.
וכך, בשקט בשקט, עברו חלפו 18 שנה.
היום, תודה לאל, יש עם מי לדבר.
יש בשפע.
יש אנשים, יש משפחה.
אבל ההרגל הזה, של השיחות שלי עם עצמי, הוא עדיין פה.
וזה מעיק.
אני רוצה שקט.
בא לי פשוט שקט.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
