מה קורה לי?
למה אני משמידה כל חלקה טובה?
למה עד שמגיע משהו טוב אני מוציאה ממנו רע?
כי התרגלתי לרע? כי עם הרע אני יודעת להתמודד?

לא רוצה את זה.
אני אוהבת אותה.
אני קשורה אליה.
אני רוצה אותה מאושרת.
אני רוצה שיהיה לה טוב.
אני רוצה לתת לה הכל מהכל.

מה שקורה בפועל זה שאני מקשה.
אני לא יודעת להתנהל.
אני עושה טעויות.
אני מכבידה.
מכבידה בטעויות שלי.

מסרבת לתת לזה לקרות.
היא הגורה שלי.
מגיע לה הכי טוב.
ואת הכי טוב היא תקבל.

בלי רגשי,
בלי עצבים,
בלי עצבות,
כי אין על מה.

לפעמים כשאנחנו כל כך אוהבים ורגישים לבנאדם כל מילה נהיית סיפור טרגי.
כל מילה הכי קטנה יכולה להפוך לפיצוץ גדול.
וזה טבעי כשהבנאדם שמווציא את המילה הקטנה הזאת הוא משמעותי עבורך.
אבל החוכמה היא לדעת להתנהל.
להיות אדם חכם זה להבין שהבנאדם שמולך שכל כך חשוב לך לא יעשה כלום כדי לפגוע בך.
אסור לפוצץ ולהתפוצץ כמו שאני מתפוצצת.
אני צריכה לבלוע רוק, לקחת נשימה ולהגיד "הכל בסדר".
ואם היא כועסת להוריד את הראש ולשמוע מה שיש לה להגיד.
לשנות. לשנות בשבילה ובשבלי.
לתקן כדי שנוכל להיות המפלט אחת של השנייה ולא עול אחת בשביל השנייה.

אני אוהבת אותה.
כל כך אוהבת אותה שאני יכולה פשוט לבהות בה שעות בלי להרגיש.
כל כך אוהבת אותה שאני כבר מקנאה בעצמי שאני איתה.
כל כך אוהבת אותה שגם אם נהיה יומיים שלמים ביחד אני אחזור הביתה ואתגעגע כאילו לא ראיתי אותה חודש.
כל כך אוהבת אותה שבא לי להגן עליה. גם מפני.
כל כך אוהבת אותה שבא לי לעצור בגופי את כל מה שמגיע ופוגע בה.
ככה זה.

לא אתן להרגלים המגונים שלי ולעבר הדפוק שלי להרוס לי את העתיד המושלם שמונח לי בידיים בעטיפת מתנה עטוף בסרט ורק מחכה שאקח אותו.