ערב שקט על כוס יין.
אולי ערב שקט זאת לא בדיוק ההגדרה הטובה ביותר שיכלתי לבחור.
מבצע צוק איתן.
ילדים, פשוט ילדים, נהרגים.
זה קרוב לליבי עכשיו יותר מאי פעם.
זה נוגע בי עכשיו כמו שזה אף פעם לא נגע. 
מדובר בחברים.
חברים של חברים.
משפחה.
הפחד והאי שקט הזה מלווים אותי במהלך כל יום מאז תחילת המבצע.
חוסר חשק מוחלט לצאת.
ועדיין, אני שמה לעצמי את הגבול.
אני לא נותנת לזה להשתלט עלי.
אני זוכרת אותי במבצע עמוד ענן בצבא, ויודעת שהצבא שלהו נועד בדיוק למצבים האלה.

ליאור התקשרה מבה"ד 1 וניסתה לתאר לי את העצב על שעוטף אותם מאז שהודיעו להם על המג"ד שנפל.
היום ישבתי עם עמית שהייתה בהלוויה של אחד החיילים שנהרגו.
היא ניסתה להמחיש לי את הכאב והעוצמות שהיו בהלוויה.
מיד נזכרתי בגיא ז"ל.
איך קראו לנו בבוקר ביום ראשון להתאסף במדור.
ישר חשבנו שהמפקדים עושים לנו מפקד, ומיהרנו להתקשר אליו. מאחר כרוני.
הוא לא ענה. ניסינו שוב. "שמישהו יתקשר לגיא! תגידו לו לבוא מהר!".
לא עונה.
מתאספים כולם במדור.
מיד הבנו שמשהו לא בסדר. המפקדים כולם עם פנים אטומות שלא כהרגלם.
אחד החיילים ביקש מהם שיחכו ובבקשה יתנו לנו לתפוס את גיא. הוא בטוח בדרך ועוד כמה דקות יגיע.
"אין צורך" ענתה הקמ"ד.
בשלב הזה האסימון כבר נפל.
"רצינו להודיע לכם שגיא בביה"ח. מדובר כנראה במוות מוחי."
שקט. 
דממה שקרית שטעונה בכל כך הרבה רגשות.
אני מיד ביקשתי מהמפקדת לצאת בבקשה הביתה, לקחת את האוטו, לאסוף את מי שרוצה, ולסוע לבית החולים.
כמובן שהבקשה אושרה.
רצתי הביתה כמו שבחיים לא רצתי. 
נדחפתי לעלות לאוטובוס בכל הכח.
הרגל שלי קפצה מעצבים ומלחץ כל הנסיעה.
איך שירדתי בתחנה של הוד השרון התחלתי לרוץ. לרוץ כמו שבחיים שלי לא רצתי.
הגעתי לשער הכניסה של הבית וגיליתי שהוא נעול, בלי לחשוב פעמיים תפסתי איפה שרק יכולתי ונתתי קפיצה מעליו.
ממהרת לדלת של הבית, פותחת אותה, לוקחת את המפתחות של האוטו
"אמא אני לוקחת את האוטו גיא בבית חולים!".
נסעתי מהר ככל האפשר ואספתי את רונן ודניאל.
ניסינו לשמור על קור רוח.
הגענו לתל השומר ושם כבר הדופק קיבל חיים משל עצמו.
אנחנו מחפשים את המחלקה שלו.

עוברים במסדרון של בית החולים ומולנו משפחה שלמה מתאגדת סביב רופא, שבדיוק בישר להם את הבשורה המרה ביותר.

הם נשברו בבכי ונפלו על הריצפה בזעקות.

עקפנו אותם ומיהרנו לכיוון החדר שגיא נמצא בו.

מצאנו שם את המשפחה שלו, יושבת אבודה, פצועה, כואבת.

היה שם גם קצין מהבסיס. 

הסברנו לו שאנחנו חברים של גיא מהמדור ושאנחנו רוצים להכנס לראות אותו.

"קחו בחשבון שאין לכם הרבה מה לראות. זה מראה קשה."

"אנחנו רוצים לראות אותו."
הוא בחן אותנו עוד כמה דקות בשתיקה, ובסופו של דבר החליט לאפשר לנו להכנס.

את המראה הזה אני לא אשכח לעולם.

גיא שלנו, שרק ביום חמישי לפני שיצאנו הביתה ישבתי איתו בתחנת האוטובוס והוא ניסה לעודד אותי.

"מה יש לך עדי? מה את שמה עליה? כולה רש"צית. שתלך קיבינימאט."
כל כך אדיש הוא היה, ועם זאת כל כך מלא רגש וטוב לב.
והנה הוא, שוכב על המיטה, מחובר לכל כך הרבה צינורות שבקושי רואים לו את הפנים.

הצליל היחידי שיש בחדר הוא הצליל של מכונת ההנשמה.

אותה מכונה שגרמה לו לנשום באופן כל כך מלאכותי.

החזה עולה בבת אחת, ויורד לאט.
ושוב עולה בבת אחת, ויורד לאט.

לא היה קשה לזהות שמדובר בגופה מונשמת.

לא יכלנו להוריד ממנו את העיניים.

היה ברור לנו שזאת תהיה הפעם האחרונה שאנחנו רואים אותו.

ביום שלמחרת הגענו שוב למדור בבוקר, ואז הודיעו לנו שאכן מדובר במוות מוחי ושבשעה 16:00 ינתקו אותו מהמכשירים.

את ההודעה הזאת לא ידענו לעכל.

כאילו מודיעים לנו שחבר שלנו הולך למות בשעה כל כך מוגדרת, הרי הוא "חי" עכשיו.

בכינו. המדוק לא תפקד באותו היום.

אני רק זוכרת שיום שלם מ8 בבוקר ועד 4 אחר הצהריים ישבתי מחוץ לבניין, על האבן הגדולה שעל השביל, ולא זזתי.

אנשים עברו, שאלו, דאגו. לא יכולתי לענות להם.

ביום אחרי כבר הודיעו לי ולעוד כמה חברים שאנחנו משתתפים בטקס ההלוויה הצבאית ושמחכה לנו אוטובוס בש"ג.

הביאו אותנו לפני כולם לאזור מבודד בצריפין, לדעתי.

שמה הכינו את הארון והנחו אותנו לטקס.

בהלוויה שלו.
איך נתנו לרונן ודניאל לסחוב את הארון שלו.
איך אני הייתי צריכה להניח על הארון הזה זר.
כמה צמרמורות עוברות בגוף ברגע הזה.
הכאב ממלא אותך עד כדי כך שאתה כבר לא מודע למה הולך מסביבך.
אתה שם.
עומד בשמש.
בוהה בארון.
מנסה להפנים שבפנים מונחת הגופה של החבר שלך.
ולא. זה לא נתפס.
אנשים התעלפו כי הם לא יכלו לשאת את זה.
עצם המחשבה שכל כך הרבה אנשים עוברים את החוויה המצמררת הזאת בימים האלה, מעבירה בי בחילה.
פשוט בחילה.
צער.
עצב.

מי ייתן ונדע רק ימים טובים.
ימי אושר ונחת.

 

הלוואי ויכולתי להיות בן אדם שחושב פחות. הרבה פחות.
תמיד אני חייבת לנתח כל דבר. אפילו הדבר הקטן ביותר.
להסתכל עליו מכל זווית, להפוך אותו, לחפור בו.
תמיד אני חייבת לחקור את מה שמתרחש אצלי.

ארוחת שבת בצהריים,
יושבים כל המשפחה מסביב לשולחן.
מכיוון שנהרסה לי הבטרייה של המחשב,
אבא הציע לקנות לי סוללה חדשה.
אמרתי לו שאם גם ככה הוא אמר שיקנה לי מחשב ללימודים עוד שנה,
לא עדיף כבר לקנות מחשב חדש?
התגובה שקיבלתי ישר "אין לנו כסף. את עובדת, שימי חצי מהכסף ואנחנו נשלים".
 אז נעלבתי. מאוד.
לא עשיתי רעש, לא פוצצתי את הארוחה, אני לעולם לא פועלת ככה.
פשוט נפגעתי.
פינית מהשולחן ועליתי לחדר.
לפני שאני אהיה שוב הפעם שיפוטית כלפי עצמי, אני רק אציין כמה עובדות-
ברוך השם לא חסר לנו כסף. אנחנו חיים טוב מאוד.
ההורים שלי מאז ומתמיד התחייבו לתמוך בי בכל מה שקשור ללימודים.
לממן את הלימודים, את הבגרויות, את הקורסים את המחשב.
זאת הגישה שלהם.
אנחנו הילדים צריכים לעבוד בשביל מותרות. בכל מה שקשור לקידום שלנו- הם משקיעים.
ככה אחי קיבל מהם קורס טייס אזרחי, לפטופים היקרים ביותר, מחשב נייח, אוטו.
ככה אחותי קיבלה מהם מימון לקורס קונדיטוריה בחו"ל בבית הספר היקר ביותר, אוטו, לפטופ, מימון של הלימודים.
אני לא מציינת את זה כי אני מתחשבנת עם אחיי היקרים. להפך. תמיד פירגנתי להם ושמחתי יותר מהם.
אבל כן, הייתה לי את הציפייה שגם לי יתנו בלי לחשוב פעמיים.
אני לא דורשת מהם הרבה. בחיי שלא. לא בגדים, לא טיסות. שומדבר.
אמא אפילו הציעה לשלם לי חופשה באילת החודש, ואמרתי לה שלא. אני מעדיפה לעבוד ולחסוך כסף.
אני מאז התיכון עובדת. לא כי חסר. אלא כדי לא לבקש. כדי להיות עצמאית.
אני שונאת לבקש. מכולם. אני תמיד מעדיפה לעשות לבד.
אבל כן, זאת היסבה שנעלבתי.
אם היו באים אלי אומרים לי "עדי. תקשיבי, אנחנו בתקופה קשה, לצערנו לא נוכל לעזור לך" הייתי פועלת בהתאם.
הייתי חוטפת את הצעת העבודה הנדירה שנתנה לי ודוחה את הלימודים בשנה. שנתיים. כמה שידרש.
העניין פה הוא לא הכסף. הוא לא מה שניתן לאחים שלי.
העניין הוא תחושת חוסר הצדק. לא פייר.
אז ברור- שאלו יהיו הצרות שלי בחיים.
וברור שאלה צרות של עשירים.
אבל זה עמוק יותר מזה.

זאת התחושה שתמיד מלווה אותי שאני חריגה פה. אני שונה. אני לא יכולה לעשות דברים שאחים שלי עושים.

אני לא יכולה להביא בנות זוג לארוחות משפחתיות.

אני לא יכולה לדבר על חיי האהבה שלי מסביב לשולחן כמו כולם.

ופה הראש שלי נכנס לתמונה.

די עם הרחמים העצמים האלה עדי.
תפסיקי לחיות בתחושת הקורבן.
הרי מה רע לך בחיים? הלוואי על כולם הורים ומשפחה כמו שלך.

חיה בתחושה שאני הוזה דברים.

שאולי אני מגזימה.

אני מכניסה את עצמי לפרנויות כבר.

מעניין מתי אני אקבל את התשובות לשאלות שלי...