אני, מי שאני, ואני לא אוהבת את זה....

את יכולה לא לאכול שבוע, לא לאכול שבועיים, אפילו חודש.... אה חודש זה כלום? אז מה אם חודשיים?. את תתחילי, את לא תצפי שזה יגיע למצב שאת מודה לאלוהים על זה שההורים שלך שמו לב, ששלחו אותך לטיפול, שאת מרגישה יותר טוב עכשיו. את לא תצפי להגיע למצב שבו את אומרת לעצמך ״עכשיו יום כיפור זה כבר כלום בשבילי...״

אבל את תביני שזה רציני, ברגע שתהיה  שוב רעבה, שתרגישי שוב את

קרקור הבטן הזה, שבמשך חודשיים כל כך היית רגילה להרגיש, ואז, כשתרגישי אותו, את שוב לא תרצי לאכול, את תשכחי שבאותו זמן, שהרעבת את עצמך לא ירדת אפילו קילו, אולי כן, אבל מייד עלית. הקרקור הזה, הקטן, שאת כבר חודש וחצי מצליחה לא להגיע אליו, יחזיר אותך בזמן, לזיכרונות, להסתגרות, לבכי. 

כשתרגישי את הקרקור הזה, שוב תהיה בך תקווה שהרעבה תביא לרזון. תקווה שלא תתגשם לעולם, לפחות לא אצלך. הקרקור הזה, יגרום לך להבין, להבין את הבעיה, בעיה שאת אפילו לא טורחת להסביר, שבמלא, מי שלא חווה אותה לא יבין. הבעיה שמבחינתך שווה להתמכרות לסמים. שפעם, בעינייך נראתה כל כך קטנה, כל כך חסרת משמעות, עד לפני ארבעה חודשים.

הבעיה, שהמילים שיכולות לתאר אותה הן - ״הרעב ממכר״

וכרגע, בשבילי, הוא ממכר מתמיד.