2.11.12
באמת אני רוצה למות. הנפש שלי כבר מתה מזמן.
אני לא רוצה לחיות כי קשה לי עם הכאב התמידי שיש בי.
אני כבר מותשת.
אני רק רוצה לישון, כי כשאני ישנה אני לא מרגישה כלום.
בחלומות, הכאב עובר. אני עוברת לעולם שמח.
שאין בו הבדל בין אנשים: שמנים, רזים, גבוהים, נמוכים...
אבל כולם אותו הדבר.
לא נפגעים מעצמם, לא מעמידים פנים.
לא שמים מסכות.
בתוכי קיים עולם אחר.
מבחוץ, אני הילדה השמחה, החייכנית, הרגילה.
אבל ברגע שאני לבד זה משתנה.
אני יושבת באוטובוס ובוכה.
אני יושבת בחדר, בוכה וכותבת.
כשאני לבד בבית,אף אחד לא שומע, אז אני יושבת, בוכה, כותבת, וצורחת.
צורחת, כדי שמישהו ישמע.
צורחת לעזרה!
צורחת לאלוהים שייקח אותי.
שיתן לי לישון לתמיד, כי העולם של השינה יותר טוב.
שייקח אותי מהעולם, מהכאב, מהסבל, מהיאוש.
מהדמעות, מהתסכול, מהרעב, מהאוכל.
מכל הכשלונות, הנסיונות הלא מוצלחים להקיא.
מהעולם חסר האהבה, הדאגה.
מלא השנאה.
כן, גם אני שונאת אנשים, כי הם פגעו בי, וזה לא משנה להם.
אני לא שייכת לעולם הזה. רע לי! אני רוצה שיהיה לי טוב...
אם ה' לא לוקח אותי, מכל הכאב, אז שלפחות יתן לי את האפשרות להקיא.
אני לא מצליחה!
נמאס לי להתמודד עם החיים האלה, להתמודד עם כל זה לבד, בלי עזרה.
הסיבה שאין לי עזרה, היא בגלל שאני לא רוצה עזרה.
טוב, אולי אני כן, אבל זה לא משנה כי העזרה שאני רוצה היא מאדם שעובר את מה שאני עוברת.
שאני אוכל לדבר איתו, והוא יבין על מה אני מדברת.
שיחבק אותי, שיחזק אותי.
אבל אני לא אקבל את זה.
מי יודע? אולי אני אמות קצת לפני גיל 15.
אולי לא.
אני מפחדת מהמוות, אבל מצד שני, אני משתוקקת לשינה התמידית.
תמיד הפחד מנצח אותי. אבל אחד הדברים שלמדתי מבן אדם שגורם לי שמחה עם השירים שלו,
הוא שאף פעם לא צריך להגיד אף פעם, וצריך להאמין.
קוראים לו ג'סטין ביבר והוא גורם לי להרגיש שונה, להרגיש טוב.
הלוואי שמתישהו אני אזכה להודות לו על כך.
אז אולי הפעם. הפחד לא ינצח אותי. אני אמות.
אני אזכה לישון, לנוח, לא לראות את עצמי במראה.
לא לסבול, לבכות, לאבד את עצמי כל יום מחדש.
אני אזכה להפסיק לצרוח לעזרה.
להפסיק להיות שונה.
אני אעלם מהעולם שבמלא אני לא שייכת אליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
