אני, מי שאני, ואני לא אוהבת את זה....

היום, הכל בסדר. אכלתי, שתיתי ואפילו לא בכיתי.

גם שלשום הכל היה בסדר.

אבל אתמול לא.

אתמול, שוב הדמעות זלגו, השירים העצובים חזרו והמחשבות על האוכל והמשקל עלו. ואני? אני שוב רציתי למות. לשכוח מהכל, לעצום עיניים ולעולם לא לפקוח אותן שוב.

איכס...! המחלה הזאת. שתמות, למרות שהיא לא חיה, שתמות.

אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את זה.... אפילו לשונאים שלי...

חוסר הידיעה הזה.... מה יהיה מחר? מחרתיים? בעוד חודש? בעוד שנה?

נמאס. מוות. קשה. 

אלה המילים שמתרוצצות לי במחשבות, ואני מקווה שלאף אחד הן לא יגיעו גם.

בבקשה!!

אל תעשו את זה!

אל תיכנסו לדבר הנורא הזה שנקרא הפרעות אכילה!! 

זה מחלה. מחלה שלא נגמרת. גם אחרי שתעברו טיפול, ברגע שתעלו על המשקל זה יחזור. זה פשוט יחזור.

זו מחלה שיכולה להבטיח לכם שאין מצב בעולם שאת תסתכלי במראה ותגידי "אני כוסית אעש!" אין, פשוט אין מצב שזה יקרה...! גם אם באמת תהיה רזה, את תיראי דמות שמנה ומעוותת.

אבל מה שכן יקרה, זה שאת תעמדי שעות מול המראה ותשנאי. תשנאי הכל. את הרגליים. את הישבן. את הבטן. את הידיים. את הפנים. הכל.

את המידה שלך במכנסיים. בחולצה. בהכל.

בבקשה. אמרו לי את כל זה הרבה. ואני? אני לא האמנתי... אמרתי "מה אני משוגעת?? לי זה לא יקרה!" את! כן את! אני אוהבת אותך. בבקשה. בבקשה תפסיקי, אם לא התחלת, גם אל תתחילי. את יפה. את רזה. הרבה יותר ממני זה בטוח....

אל תהרסי לעצמך את החיים. אני אוהבת אותך. אני לא רוצה לאבד אותך.