אהלן חבר'ס!!
מאוד מצטערת שהפרקים מתעכבים יותר משבוע (יש לי יםם של מבחנים ובגרויות ובקושי זמן לנשום).. בכל מקרה, הפרק השלישי של הסיפור שלי-תהינו!!!
נ.ב- תודה רבה לכל התגובות שלכם! אני שמחה מאוד שאהבתם את הסיפור שלי!! תודה רבה רבה!

 פרק 3:
המשך כל השיעור דמיאן לא הפסיק להביט באריאנה בסקרנות, וזה הפריע לה מאוז. טוב, יותר נכון זה שיגע אותה מאוד.
אולי היא לא רואה, אבל היא יכולה להרגיש את כוח מבטו העצום נח עליה.
"אריאנה?" קראה לפתע מינה וניסתה למשוך את תשומת ליבה של אריאנה, "תתרכזי בבקשה, מה התשובה?"
"אמממ..." חשבה אריאנה, למעשה היא כלל לא הקשיבה למינה ולא ידעת מה צריך לעשות. לפתע צלצול הפעמון נשמע ואריאנה, אסירת תודה על התזמון המושלם, נשמה לרווחה והחלה לאסוף את חפציה.
"טוב, אריאנה," אמרה מינה ועזרה לאריאנה עם חפציה, "אני צריכה ללכת עכשיו לפגישה חשובה, אני אפגוש\ אותך כבר בשיעור הבא שלך. את תסתדרי פה לבד רגע?"
"ברור," השיבה בחיוך, "אני אשאר עם ג'ני, זו לא בעיה."
"בסדר, נתראה מאוחר יותר."
מינה קמה ומיהרה לצאת מהכיתה, חולפת במהירות על יד ג'ני.
"היי אר, את באה החוצה? זו הפסקה גדולה עכשיו," אמרה ג'ני בחיוך והביטה באריאנה.
"כן בטח, אני-"
"אריאנה?"
לפתע קול מאחוריה קטע את דבריה ומשך אץ תשומת ליבה של אריאנה.
"מי אתה?" שאלה והסתובבה לעבר הקול.
"קוראים לי דמיאן, נעים להכיר," אמר דמיאן והעביר את ידו בשיערו השחור.
לפתע, כשהביטה בו ,או לפחות הביטה לכיוונו, נפל לה האסימון והיא הרגישה שוב את אותו הכוח שליווה אותה במהלך כל היום. כוח חזק ונעים כזה, היא לא יכלה לתאר במילים מהי ההרגשה הזאת. אבל היא הייתה מוזרה, אין ספק בכך.
היא חשה מעין חיבור מסויים אליו, משהו שמקשר בין שניהם. ההילה שלו הייתה חזקה יותר מכל הילה שנתקלה בה בעבר, אפילו בקרב המתים.
"ומה אתה רוצה?" שאלה בנימוס אבל בתקיפות גם יחד.
"אני רוצה לדבר איתך רגע, אם אפשר. לבד." הוסיף כשראה את הבעת פניה של ג'ני.
ג'ני שילבה את ידיה והביטה בו בכעס. "ולמה שאני אשאיר אותה איתך לבד?" שאלה ברוגז.
"בגלל שאני מבקש נורא יפה," השיב בשחצנות גלויה והביט בג'ני במבט מקפיא.
"זה בסדר, ג'ן, אני אסתדר חמש דקות לבד."
ג'ני הביטה בדמיאן ובאריאנה לסרוגין, הנהנה בשקט ויצאה החוצה מהכיתה.
"אתה יודע, לא יזיק לך להיות מעט נחמד יותר," אמרה אריאנה. "ועכשיו, למה אתה רוצה לדבר איתי?"
"טוב, כמו שבטח כבר שמת לב, אני לא אדם... נורמלי במיוחד, אם נגדיר את זה ככה," אמר דמיאן בטון שחצני והביט באריאנה בסקרנות.
"וגם את לא ממש נורמלית, נכון?"
"ואתה מסיק זאת בגלל...?"
"בגלל שאני מרגיש את הכוח העצום שיוצא ממך, ואני יודע שגם את מסוגלת להרגיש את הכוח שלי. אני צודק?"
אריאנה שתקה וחיכתה שימשיך לדבר.
"מה היכולת שלך?" שאל לפתע והביט ישירות בעיניה של אריאנה.
"אני מסוגלת לחוש ולדבר עם רוחות של מתים," אמרה בהיסוס קל, "מה אתה מסוגל לעשות?"
"תיארתי לעצמי שזה מה שיש לך. גם לי יש את אותו הכוח, אני מסזוגל לראות אותם ולדבר איתם."
"אז אתה בטח יודע מה הדבר המוזר שקורה לרוחות לאחרונה, נכון?"
הוא הנהן. "כן, אני יודע. משהו מוזר קורה לאחרונה."
"אבל מה קורה?"
את לא יודעת?" שאל והביט בה, "משהו קורה בעולם הרוחות, יותר רוחות טועות מבקשות עזרה לעור לעולם הבא אבל לא מצליחות. בנוסף גם יש יותר ויותר רוחות שההילה שלהן שחורה, זה מעין כוח רשע מוזר שמתחיל להתפתח בעולם שלנו."
"אז לזה ההורים שלי התכוונו," מלמלה בהבנה.
"גם להורים שלך יש יכולת לראות את המתים?" שאל והביט בה מופתע. 
"כן, שמעתי אותם הבוקר מדברים על משהו מוזר שקורה. תיארתי לעצמי שזה המצב.
"כן טוב, כדאי שנעשה משהו בנוגע לזה," אמר דמיאן, "אם משהו יקרה לעולם הרוחות והרוחות לא יעברו לעולם הבא, יסרור פה פשוט כאוס ענקי. זה עלול להתחיל אפוקליפסה גדולה בעולם."
"ולא כדאי שזה יקרה," אמרה אריאנה, "אולי אני אדבר עם ההורים שלי, בטח יש להם רעיון מה לעשות."
"אם זה מה שאת רוצה, רק אל תערבי אותי בעניין הזה."
"למה לא?"
"אני לא אוהב... להיות המרכז העניינים," אמר ועבר אותה, יוצא מדלת הכיתה. "רוצה שאלווה אותך לחברה שלך?"
שאל בפתח הכיתה והסתובב לעברה.
"כן כדאי," אמרה, נאנחת, והלכה ביחד איתו.

בסוף היום המתיש הזה אריריאנה עמדה בשער, אחרי יום הלימודים, וחיכתה להוריה, שהיו צריכים לאסוף אותה, ביחד עם ג'ני.
הבנות דיברו בהתרגשות על היום שעבר עליהן.
"טוב איפה ההורים שלך? הם היו צריכים להגיע כבר," אמרה ג'ני והביטה בשעון שעל מפרק ידה.
"את חושבת שקרה משהו?" שאלה אריאנה בדאגה.
"אל תדאגי, אני בטוחה שזה כלום. נתחיל להתקדם וכבר נראה אותם בדרך."
הן התחילו ללכת כמה מטרים. כשהגיעו לכניסה לרחוב שלהן הן ראות לפתע שהכביש חסום ומלא בשוטרים שחסמו את המקום.
"מה קורה כאן?" שאלה אריאנה כששמעה את כל המהומה שהשתררה במקום.
"נראה שהייתה תאונת דרכים רצינים, בואי נתקרב," אמרה ותפסה בידה.
הן התקרבו כמה מטרים ולפתע ג'ני השתנקה וכיסתה את פיה בידיה. היא הייתה המומה למראה עיניה ולא העיזה להוציא מילה מפיה.
"מה?! מה קרה ג'ני?!"
לפתע אריאנה הרגישה לחץ הולך וגובר מתפשט בתוך גופה.
"אני כל כך מצטערת, אריאנה," אמרה ג'ני ודמעות החלו לזלוג מתוך עיניה בשטף.
"מה כבר קרה?!" שאלה בלחץ.
"ההורים שלך..." אמרה בקול חנוק, "אני כל כך מצטערת! הם מעורבים בתאונה הזאת!"
"מה?" שאלה בקול רועד.
לפתע, בבת אחת, היא עברה מבעד לקהל הרב וניסתה להגיע להוריה.
"היי, ילדה," אמר אחד השוטרים ותפס אותה, "אסור לך לעבור, זה לא משחק."
"אתה חייב לתת לי לעבור! אלה ההורים שלי שם!"
"או, אני מצטער," אמר השוטר בעצב אבל עדיין לא עזב אותה.
"הם בסדר? בבקשה שהם בסדר!" אמרה אריאנה ודמעות החלו לזלוג מעיניה.
"הם הובהלו לבית החולים לפני כמה דקות," אמר השוטר, "רוצה שניקח אותך לשם?"
"כן, בבקשה!"
"אריאנה!" קראה ג'ני ועברה גם היא לתוך זירת התאונה, "אדוני השוטר, אני החברה הכי טובה שלה, ההורים שלה בסדר?"
"הם בבית החולים כרגע, במצב קשה. ניקח אותכן לשם," אמר השוטר וליווה אותם לניידת המשטרה.

אריאנה וג'ני יצאו בריצה מניידת המשטרה בשנייה שזו עצרה ליד בית החולים ורצו לכיוון דלפק המודיעין.
"סליחה גבירתי, האם ג'ונתן ומירנדה קולינס הגיעו לכאן?" שאלה ג'ני במהירות.
"מי מבקש?" שאלה האחראית המבוגרת והביטה בהן בחשד.
"אני הבת שלהן," אמרה אריאנה.
"טוב, אני אבדוק במחשב. כן הם הגיעו לכאן לפני כמה דקות, הם הובהלו לחדר הניתוחים... תמשיכו ישר במסדרון שמאלה עד לדלת האחרונה." אמרה האישה בקול רך יותר.
שתיהן רצו במהירות לכיוון הדלת המדוברת. רופא מבוגר, בעל שיערות שיבה אפורות וחלוק מעבדה לבן, בדיוק יצא מהחדר שעליו המזכירה הצביעה.
"אדוני," אמרה ג'ני בדחיפות, "אתה טיפלת בבני הזוג קולינס? האם הם בסדר?"
"מצטער אבל זה מידע מסווג, רק בני משפחה רשאים לדעת מה קורה." אמר הרופא בשקט.
"אני הבת שלהן!"
הרופא הביט באריאנה בבת אחת. "הבנתי. אני מצטערת חומד, אבל הם הגיעו במצב קשה ביותר לכאן..."
"מה קרה להם? בבקשה, תגיד לי!" התחננה אריאנה בקול חנוק מדמעות.
"אני מצטער.." אמר הרופא בעצב ולא העז להביט בעיניה.
"לא!" לחשה אריאנה בקול חנוק מדמעות.
"אתה רוצה להגיד לי שהם..." שאלה ג'ני בשקט.
"אימה נכנסה לקומה, אבל מצבה עדיין יציב," הסביר הרופא בשקט.
"ואביה?"
"הוא נפטר דקות ספורות לפני שהגעתן. אני מצטער."
אריאנה קרסה על הרצפה והחלה להתייפח. היא סירבה להאמין שזה קורה לה, היא פשוט סירבה להאמין שהוא באמת הלך, שלעולם לא תוכל עוד לשמוע את קולם מלאי החיים.
"אריאנה," לחשה ג'ני וחיבקה אותה, "אני מצטערת."