שאלוום!!

טוב אז קודם כל תודה רבה לכל מי שקרא, הגיב ואהב...
מצטערת שהפרק התאכב, פשוט הלך לי לאיבוד המסמך. בקיצור הנה הפרק הראשון! מקווה שתיהנו.

פרק 1:

 "אריאנה? חומד." קול דק ומוכר של אישה נשמע והעיר את אריאנה משנתה. אריאנה פקחה את עיניה באיטיות ושיפשפה אותן בעייפות.
"הגיע הזמן לקום חומד," אמרה אמה של אריאנה ועזרה לה להתיישב, "את לא רוצה לאחר ליום הראשון ללימודים, נכון?" שאלה ובקולה נשמע שמץ של דאגה.
"לא אמא," אמרה אריאנה, התמתחה וירדה ממיטתה בזהירות, שלא תמעד.
"את צריכה עזרה להתארגן?" שאלה ברכות  אמה, וניסתה להישמע קלילה ככל האפשר.
"לא תודה אמא," השיבה אריאנה בקול קטן, "אני אסתדר. אגיע בעוד כמה דקות למטה." אריאנה ניסתה להרגיע את אמה, היא לא רצתה להדאיג אותה.
"הנחתי לך בגדים על הכיסא ליד השולחן, אם תצטרכי משהו תקראי לי," הוסיפה יותר בתור עובדה מאשר הצעה.
"בסדר אמא," השיבה אריאנה ופנתה לעבר מקום שולחן הכתיבה שלה. אמה נאנחה ופנתה לצאת מהחדר.
אריאנה מיששה את הבגד שנח על הכיסא. זאת הייתה שמלה דקה עם שרוולים ארוכים. אריאנה לקחה את השמלה, פנתה לכיוון דלת חדרה והניחה את ידה על קיר המסדרון הימני, מגששת את דרכה לכיוון חדר האמבטיה. היא כבר הכירה כמעט כל סנטימטר בבית וידעה איפה כל דבר נמצא, כל עוד לא הזיזו אותו ממקומו.
היא ספרה את הדלתות כשעברה על פניהם ונכנסה לחדר האמבטיה.היא צחצחה שיניים במהירות ושטפה את פניה המיוזעים. היא עשתה הכל באיטיות וניסתה לא לחשוב על החלום שהיה לה אמש.
לפתע חשה סחרחורת פתאומית. היא חשה שוב בקור המקפיא ששרר בחלום, היא שמעה שוב את הזעקות הרמות שהקפיאו את דמה, היא זכרה את הפחד שחשה. אותו פחד ששיתק אותה במקומה ומנע ממנה לזוז, הפך אותה לפגיעה כל כך.
היא נאחזה בשיש בחוזקה וניסתה להדחיק את החלום ממנה. נשימותיה נעשו כבדות יותר ומאולצות יותר, הקור הזה העיק עליה בדיוק כמו החושך התמידי ששרר עליה. הלוואי שיכלה לומר שזה היה רק חלום, אבל זה לא. זאת הייתה המציאות. המציאות שלה.
הסחרחורת החלה להיחלש ביחד עם הזעקות. רק הקור עוד נשאר.
היא נענעה את ראשה והחליטה ללכת להתקלח, במחשבה שאולי זה מה שיחמם אותה שוב.
היא פנתה לכיוון האמבטיה וחיפשה את הברז, כשמצאה סובבה אותו וכיוונה את המים. היא חשה באדים שפשטו בחדר והניחה את ידה בתוך האמבטיה, מחכה שהאמבטיה תתמלא.
אחרי רגע היא סגרה את המים, פשטה את הפיג'מה שלה ונכנסה לאמבטיה החמימה. היא הניחה לשערה לצוף במים וניסתה להירגע. המים החמימים הרגיעו את אריאנה וחיממו אותה, הקור החל לעזוב אותה לאט.
אחרי שהרגישה מעט טוב יותר קמה, התנגבה והתלבשה במהירות. היא התרגשה לקראת היום הראשון בבית ספר, היא לא יכלה לחכות עד לרגע שתהיה, בפעם הראשונה, בבית ספר רגיל כמו כל הילדים. תלמד ביחד עם מורים, תבלה עם חברות, ולשם שינוי תהנה. תהיה כמו כל ילדה מתבגרת רגילה.
השמלה הגיעה עד לברכיה והייתה משוחררת מעט. היא סילקה כל דאגה מליבה ונתנה לתחושת ההתרגשות לחלחל לגופה.
היא יצאה מחדר האמבטיה בתחושה מרוממת ופנתה לכיוון המדרגות למטה. היא ירדה במדרגות בזהירות והניחה את ידה על מעקה העץ הגס. היא שמעה את קולותיהם של הוריה, מתווכחים, ונעצרה כשאמרו את שמה. היא עמדה בשקט, בלא ניע, וניסתה להקשיב לשיחתם.
"...אי אפשר לבקש ממנה לעזור," שמעה אריאנה את קולה המודאג של אמה, "זה נטל כבר מידי, היא צעירה בשביל זה. היא לא תעמוד בזה."
"אין מה לעשות," אמר אביה, בקולו העמוק, מודאג גם הוא, "המצב מחמיר. יותר מהם מבקשים את עזרתנו, הם מפחדים להמשיך, משהו קורה ושנינו לבד לא נוכל להשתלט בכולם."
"ג'ונתן! תקשיב למה שאתה אומר, אתה מבקש להכניס אותה לעולם לכל הטירוף הזה? זה לא מה שאני רוצה בשבילה, יותר טוב שתנסה לחיות כמו כל נערה מתבגרת רגילה. כל עוד לא תדע מה יש בעולם הזה, ככה יותר טוב." אריאנה המשיכה להקשיב בסקרנות, היא לא הבינה על מה הם מדברים.
"מירנדה," נאנח אביה, "היא חזקה, הרבה יותר ממה שאת חושבת. חזקה אולי יותר מאיתנו, תאמיני בה. אין לי שום ספק שהיא תחזיק מעמד בזה."
"לא ג'ונתן!" קולה של מירנדה היה עצבני עכשיו, "אני מצטערת מאוד אבל נצטרך להסתדר בלעדיה, אני לא מסכימה שהיא תיכנס לעולם הזה. וזה סופי!"
"אבל מירדנה," התעקש ג'ונתן, "ככה או ככה כוחותיה יגיעו לשיאם שתגיע לגיל שש עשרה, וזה יהיה בקרוב מאוד. עדיף להגיד לה עכשיו מה קורה לפני שיהיה מאוחר מדי, תני לה להחליט מה היא רוצה."
"לא ג'ונתן, זה סופי." השתררה שתיקה.
אריאנה הזדקפה וירדה את המדרגות האחרונות שנשארו לה, היא קיוותה שלא ישימו לב שצותתה להם.
"בוקר טוב," אמרה בחיוך ונכנסה למטבח.
"בוקר טוב חמודה," השיב אביה, והושיב אותה בזהירות באחד הכיסאות על יד שולחן העץ הגדול. "איך ישנת?"
"מצויין," שיקרה במהירות והתחילה לאכול את האוכל שהניחה אמה מולה.
"את מתרגשת היום?" שאלה מירנדה, סירקה את שיערה ואספה אותה לצמה ארוכה בזמן שאכלה.
"כן, מאוד," ענתה בשמחה, "תודה שהסכמתם לשלוח אותי לבית ספר רגיל."
"אל תשכחי כמובן ללכת לדבר עם היועצת היום," הזכיר לה ג'ונתן, "את צריכה לאסוף את הספרים ולקבל חונכת."
"אני יודעת אבא." באותו הרגע נשמעה דפיקה בדלת.
"זאת בטח ג'ני," אמרה בחיוך.
"אני אלך לפתוח, שימי בנתיים נעליים ואני אביא לך את התיק," אמרה מירנדה ופנתה לכיוון דלת הכניסה. אריאנה פנתה למסדרון, נעלה את נעלי הבובה שלה ופנתה אחרי אמה לכיוון דלת הכניסה.
"הנה התיק ומקל ההליכה שלך חמודה, יום נעים." היא נשקה לה על מצחה בעדינות והניחה לבנות ללכת.
"בוקר טוב אר, נלך?" שאלה ג'ני בחביבות ותפסה בידה של אריאנה.
"בטח," השיבה ושתיהן פנו לשביל הגישה של הבית ופנו ליציאה מהרחוב.
"אז מה חדש אר?" ג'ני הייתה החברה הכי טובה של אריאנה עוד מילדות. היא הייתה היחידה שלא היה אכפת מהמוגבלות של אריאנה והייתה חברה שלה באמת, הן סיפרו הכל זו לזו.
אריאנה סיפרה לג'ני על החלום שהיה לה ועל השיחה המוזרה של הוריה. "רגע, את חושבת ששניהם קשור למה שאת מסוגלת לעשות?" שאלה ג'ני כשסיימה לספר.
"אולי, אם אלה היו נשמות זה עלול להסביר את הזעקות," אמרה אריאנה מהורהרת, "אבל עדיין, אני מרגישה משהו מוזר לאחרונה. אבא אמר שבגיל שש עשרה כוחותיי יגיעו לשיאם, מעניין מה זה אומר."
"לא יודעת," אמרה ג'ני בשקט, "טוב בכל מקרה כדאי לך להתעודד. אני לא מאמינה שההורים שלך הסכימו לך סוף סוף ללמוד בתיכון! זה הולך להיות כיף!"
"אני רק מקווה שאני אשתלב בבית ספר הזה," אמרה אריאנה ולפתע החלה לחשוש ממה שיחשבו עליה בבית ספר.
"אל תדאגי, את תסדרי מצויין. את תראי."
"לא יודעת, איך נערה עיוורת יכולה לעשות רושם ראשוני טוב בבית ספר הזה?"
"טוב," הרהרה ג'ני, "אל תראי להם שאת שבירה, תהיי חזקה ותראי איך הכל יסתדר."
"תודה ג'ן."
"טוב הגענו." שתיהן נעצרו מול שער בית הספר הגדול. "מוכנה?" שאלה והביטה באריאנה בחיוך.
אריאנה נשמה עמוק ועמדה זקוף, "מוכנה."
ג'ני חייכה, "זאת האריאנה שאני מכירה," אמרה בגאווה ושתיהן עברו בשער הגדול.

מצטערת שהפרק יצא קצת משעמם..מקווה שנהניתם!