הי חבר'ה!

רציתי להודיע לכם משהו (ואניווה שלא תרצחו אותי על זה) החלטתי להקפיא את הסיפור עד להודעה חדשה... 

אני רוצה להוסיף ולשנות כמה דברים לפני שאני מסיימת לפרסם אותו, אז סליחה מקרב לב על הטירחה.

כמובן שאני לא אפסיק לפרסם סיפורים, אני אמשיך לעדכן כשיתאפשר לי...

אוהבת אתכם 3>

אהלן חבר'ס!!
מאוד מצטערת שהפרקים מתעכבים יותר משבוע (יש לי יםם של מבחנים ובגרויות ובקושי זמן לנשום).. בכל מקרה, הפרק השלישי של הסיפור שלי-תהינו!!!
נ.ב- תודה רבה לכל התגובות שלכם! אני שמחה מאוד שאהבתם את הסיפור שלי!! תודה רבה רבה!

 פרק 3:
המשך כל השיעור דמיאן לא הפסיק להביט באריאנה בסקרנות, וזה הפריע לה מאוז. טוב, יותר נכון זה שיגע אותה מאוד.
אולי היא לא רואה, אבל היא יכולה להרגיש את כוח מבטו העצום נח עליה.
"אריאנה?" קראה לפתע מינה וניסתה למשוך את תשומת ליבה של אריאנה, "תתרכזי בבקשה, מה התשובה?"
"אמממ..." חשבה אריאנה, למעשה היא כלל לא הקשיבה למינה ולא ידעת מה צריך לעשות. לפתע צלצול הפעמון נשמע ואריאנה, אסירת תודה על התזמון המושלם, נשמה לרווחה והחלה לאסוף את חפציה.
"טוב, אריאנה," אמרה מינה ועזרה לאריאנה עם חפציה, "אני צריכה ללכת עכשיו לפגישה חשובה, אני אפגוש\ אותך כבר בשיעור הבא שלך. את תסתדרי פה לבד רגע?"
"ברור," השיבה בחיוך, "אני אשאר עם ג'ני, זו לא בעיה."
"בסדר, נתראה מאוחר יותר."
מינה קמה ומיהרה לצאת מהכיתה, חולפת במהירות על יד ג'ני.
"היי אר, את באה החוצה? זו הפסקה גדולה עכשיו," אמרה ג'ני בחיוך והביטה באריאנה.
"כן בטח, אני-"
"אריאנה?"
לפתע קול מאחוריה קטע את דבריה ומשך אץ תשומת ליבה של אריאנה.
"מי אתה?" שאלה והסתובבה לעבר הקול.
"קוראים לי דמיאן, נעים להכיר," אמר דמיאן והעביר את ידו בשיערו השחור.
לפתע, כשהביטה בו ,או לפחות הביטה לכיוונו, נפל לה האסימון והיא הרגישה שוב את אותו הכוח שליווה אותה במהלך כל היום. כוח חזק ונעים כזה, היא לא יכלה לתאר במילים מהי ההרגשה הזאת. אבל היא הייתה מוזרה, אין ספק בכך.
היא חשה מעין חיבור מסויים אליו, משהו שמקשר בין שניהם. ההילה שלו הייתה חזקה יותר מכל הילה שנתקלה בה בעבר, אפילו בקרב המתים.
"ומה אתה רוצה?" שאלה בנימוס אבל בתקיפות גם יחד.
"אני רוצה לדבר איתך רגע, אם אפשר. לבד." הוסיף כשראה את הבעת פניה של ג'ני.
ג'ני שילבה את ידיה והביטה בו בכעס. "ולמה שאני אשאיר אותה איתך לבד?" שאלה ברוגז.
"בגלל שאני מבקש נורא יפה," השיב בשחצנות גלויה והביט בג'ני במבט מקפיא.
"זה בסדר, ג'ן, אני אסתדר חמש דקות לבד."
ג'ני הביטה בדמיאן ובאריאנה לסרוגין, הנהנה בשקט ויצאה החוצה מהכיתה.
"אתה יודע, לא יזיק לך להיות מעט נחמד יותר," אמרה אריאנה. "ועכשיו, למה אתה רוצה לדבר איתי?"
"טוב, כמו שבטח כבר שמת לב, אני לא אדם... נורמלי במיוחד, אם נגדיר את זה ככה," אמר דמיאן בטון שחצני והביט באריאנה בסקרנות.
"וגם את לא ממש נורמלית, נכון?"
"ואתה מסיק זאת בגלל...?"
"בגלל שאני מרגיש את הכוח העצום שיוצא ממך, ואני יודע שגם את מסוגלת להרגיש את הכוח שלי. אני צודק?"
אריאנה שתקה וחיכתה שימשיך לדבר.
"מה היכולת שלך?" שאל לפתע והביט ישירות בעיניה של אריאנה.
"אני מסוגלת לחוש ולדבר עם רוחות של מתים," אמרה בהיסוס קל, "מה אתה מסוגל לעשות?"
"תיארתי לעצמי שזה מה שיש לך. גם לי יש את אותו הכוח, אני מסזוגל לראות אותם ולדבר איתם."
"אז אתה בטח יודע מה הדבר המוזר שקורה לרוחות לאחרונה, נכון?"
הוא הנהן. "כן, אני יודע. משהו מוזר קורה לאחרונה."
"אבל מה קורה?"
את לא יודעת?" שאל והביט בה, "משהו קורה בעולם הרוחות, יותר רוחות טועות מבקשות עזרה לעור לעולם הבא אבל לא מצליחות. בנוסף גם יש יותר ויותר רוחות שההילה שלהן שחורה, זה מעין כוח רשע מוזר שמתחיל להתפתח בעולם שלנו."
"אז לזה ההורים שלי התכוונו," מלמלה בהבנה.
"גם להורים שלך יש יכולת לראות את המתים?" שאל והביט בה מופתע. 
"כן, שמעתי אותם הבוקר מדברים על משהו מוזר שקורה. תיארתי לעצמי שזה המצב.
"כן טוב, כדאי שנעשה משהו בנוגע לזה," אמר דמיאן, "אם משהו יקרה לעולם הרוחות והרוחות לא יעברו לעולם הבא, יסרור פה פשוט כאוס ענקי. זה עלול להתחיל אפוקליפסה גדולה בעולם."
"ולא כדאי שזה יקרה," אמרה אריאנה, "אולי אני אדבר עם ההורים שלי, בטח יש להם רעיון מה לעשות."
"אם זה מה שאת רוצה, רק אל תערבי אותי בעניין הזה."
"למה לא?"
"אני לא אוהב... להיות המרכז העניינים," אמר ועבר אותה, יוצא מדלת הכיתה. "רוצה שאלווה אותך לחברה שלך?"
שאל בפתח הכיתה והסתובב לעברה.
"כן כדאי," אמרה, נאנחת, והלכה ביחד איתו.

בסוף היום המתיש הזה אריריאנה עמדה בשער, אחרי יום הלימודים, וחיכתה להוריה, שהיו צריכים לאסוף אותה, ביחד עם ג'ני.
הבנות דיברו בהתרגשות על היום שעבר עליהן.
"טוב איפה ההורים שלך? הם היו צריכים להגיע כבר," אמרה ג'ני והביטה בשעון שעל מפרק ידה.
"את חושבת שקרה משהו?" שאלה אריאנה בדאגה.
"אל תדאגי, אני בטוחה שזה כלום. נתחיל להתקדם וכבר נראה אותם בדרך."
הן התחילו ללכת כמה מטרים. כשהגיעו לכניסה לרחוב שלהן הן ראות לפתע שהכביש חסום ומלא בשוטרים שחסמו את המקום.
"מה קורה כאן?" שאלה אריאנה כששמעה את כל המהומה שהשתררה במקום.
"נראה שהייתה תאונת דרכים רצינים, בואי נתקרב," אמרה ותפסה בידה.
הן התקרבו כמה מטרים ולפתע ג'ני השתנקה וכיסתה את פיה בידיה. היא הייתה המומה למראה עיניה ולא העיזה להוציא מילה מפיה.
"מה?! מה קרה ג'ני?!"
לפתע אריאנה הרגישה לחץ הולך וגובר מתפשט בתוך גופה.
"אני כל כך מצטערת, אריאנה," אמרה ג'ני ודמעות החלו לזלוג מתוך עיניה בשטף.
"מה כבר קרה?!" שאלה בלחץ.
"ההורים שלך..." אמרה בקול חנוק, "אני כל כך מצטערת! הם מעורבים בתאונה הזאת!"
"מה?" שאלה בקול רועד.
לפתע, בבת אחת, היא עברה מבעד לקהל הרב וניסתה להגיע להוריה.
"היי, ילדה," אמר אחד השוטרים ותפס אותה, "אסור לך לעבור, זה לא משחק."
"אתה חייב לתת לי לעבור! אלה ההורים שלי שם!"
"או, אני מצטער," אמר השוטר בעצב אבל עדיין לא עזב אותה.
"הם בסדר? בבקשה שהם בסדר!" אמרה אריאנה ודמעות החלו לזלוג מעיניה.
"הם הובהלו לבית החולים לפני כמה דקות," אמר השוטר, "רוצה שניקח אותך לשם?"
"כן, בבקשה!"
"אריאנה!" קראה ג'ני ועברה גם היא לתוך זירת התאונה, "אדוני השוטר, אני החברה הכי טובה שלה, ההורים שלה בסדר?"
"הם בבית החולים כרגע, במצב קשה. ניקח אותכן לשם," אמר השוטר וליווה אותם לניידת המשטרה.

אריאנה וג'ני יצאו בריצה מניידת המשטרה בשנייה שזו עצרה ליד בית החולים ורצו לכיוון דלפק המודיעין.
"סליחה גבירתי, האם ג'ונתן ומירנדה קולינס הגיעו לכאן?" שאלה ג'ני במהירות.
"מי מבקש?" שאלה האחראית המבוגרת והביטה בהן בחשד.
"אני הבת שלהן," אמרה אריאנה.
"טוב, אני אבדוק במחשב. כן הם הגיעו לכאן לפני כמה דקות, הם הובהלו לחדר הניתוחים... תמשיכו ישר במסדרון שמאלה עד לדלת האחרונה." אמרה האישה בקול רך יותר.
שתיהן רצו במהירות לכיוון הדלת המדוברת. רופא מבוגר, בעל שיערות שיבה אפורות וחלוק מעבדה לבן, בדיוק יצא מהחדר שעליו המזכירה הצביעה.
"אדוני," אמרה ג'ני בדחיפות, "אתה טיפלת בבני הזוג קולינס? האם הם בסדר?"
"מצטער אבל זה מידע מסווג, רק בני משפחה רשאים לדעת מה קורה." אמר הרופא בשקט.
"אני הבת שלהן!"
הרופא הביט באריאנה בבת אחת. "הבנתי. אני מצטערת חומד, אבל הם הגיעו במצב קשה ביותר לכאן..."
"מה קרה להם? בבקשה, תגיד לי!" התחננה אריאנה בקול חנוק מדמעות.
"אני מצטער.." אמר הרופא בעצב ולא העז להביט בעיניה.
"לא!" לחשה אריאנה בקול חנוק מדמעות.
"אתה רוצה להגיד לי שהם..." שאלה ג'ני בשקט.
"אימה נכנסה לקומה, אבל מצבה עדיין יציב," הסביר הרופא בשקט.
"ואביה?"
"הוא נפטר דקות ספורות לפני שהגעתן. אני מצטער."
אריאנה קרסה על הרצפה והחלה להתייפח. היא סירבה להאמין שזה קורה לה, היא פשוט סירבה להאמין שהוא באמת הלך, שלעולם לא תוכל עוד לשמוע את קולם מלאי החיים.
"אריאנה," לחשה ג'ני וחיבקה אותה, "אני מצטערת."

האלווו!
סליחה על העיקוב חבר'ס! לא יכולתי להמשיך את הפרק (מסיבות אישיות)... בקיצור הנה הפרק, תהנו!

 דמיאן נכנס לכיתה והתיישב מיד במקומו הקבוע. הוא שנא את בית הספר הזה, והסיבה היחידה שבגללה הוא הגיע לכאן היה רק כדי לרצות את אימו. היא רצתה שהוא ילמד וישכיל ויחיה כילד רגיל ככל האפשר, למרות שלא כך היה.
הוא הביט החוצה מהחלון בכיתה ומיקד את מבטו בפרפר לבן קטן, שעף סמוך לחלון. הכיתה הייתה ריקה ושקטה בשעה זו, הוא שמח על השקט הזה והתכוון לנצל כל דקה בה.
הפרפר נחת על עדן החלון בעדינות והניע את כנפיו באיטיות רבה. דמיאן הביט בו כמהופנט, ולא טרח אפילו להרים את מבטו כשאחד הנערים הלומדים איתו בכיתה נכנס ונעמד מולו.
"בוקר טוב דמיאן," אמר הנער בהיסוס והתיישב על יד דמיאן.
"בוקר טוב," אמר דמיאן בקצרה והביט בפרפר, והוא עף משם והמשיך הלאה. "מה אתה עושה פה כל כך מוקדם, דילן?" 
"התחשק לי קצת שקט," אמר במשיכת כתפיים, "אתה יודע, לקרוא קצת ולהירגע."
"כן," אמר דמיאן בהבנה. הוא הבין כמה לפעמים השקט נחוץ לחיים, לפעמים הוא היה מבקש למצוא מקום שקט משל עצמו, אבל הוא לא מצא זאת עדיין. לכל מקום שהביט מישהו עמד שם, מחכה, מבקש עזרה. ודמיאן היה חייב להיענות לבקשתם, מפני שזה מה שהוא היה אמור לעשות, מה שכמעט כל משפחתו עושה.
"על מה אתה חושב?" דילן הביט בדמיאן בדאגה בעודו מחזיק את הספר האהוב עליו.
"שום דבר," אמר והביט בדילן, "מה אתה קורא?"
"'החיים שאחרי המוות', זה ספר פילוספיה כזה שמסביר בתיאוריה מה קורה אחרי שמתים. זה נורא מעניין, רוצה לראות?"
דמיאן גיחך באירוניה. "לא, אני חושב שאני יודע כבר מה יש אחרי המוות."
"וזה..."
דמיאן צחק צחוק קר ונטול הומור. הוא חזר להביט בחלון בלי לומר דבר וחשב.

צלצול בית הספר נשמע והעיד על התחלת השיעור. דילן סגר את הספר שלו ופנה להביט בנערים שהחלו להיכנס לכיתה למלא אותה בקולות רמים. כולם דיברו עם חבריהם בהתרגשות רבה לקראת השנה החדשה, כמה דקות מאוחר יותר המורה נכנס לכיתה.
"בוקר טוב כולם," אמר המורה שנכנס כעת לכיתה, "אני מר בארנר ואני אהיה המורה החדש שלכם להיסטוריה לשנה הזאת, וגם המחנך שלכם." המורה חצה את הכיתה בצעדים גדולים בזמן שדיבר והניח את דבריו על השולחן.
דמיאן הביט במורה ובחן אותו מכף רגל ועד ראש, כמו כל שאר התלמידים בכיתה. הוא היה אדם בשנות השלושים לחייו, הוא היה לבוש בצורה אלגנטית אם כי לא מפוארת במיוחד, פניו נראו נעימים ושחרו היה משוך לאחור בג'ל ומסודר בקפידה. הוא לא היה שרירי במיוחד, אך ניכר עליו שהתאמן ונראה צעיר לגילו, חוץ מקמטי הצחוק בזויות עיניו שהיו כחולות כמו השמיים.

אבל לא זה היה מה שהפתיע את דמיאן מרגע שהמורה נכנס לכיתה, אלא הנוכחות החזקה שחש פתאום כשנכנס. זה הזכיר לו את הנוכחות של האנשים שהיה עוזר להם לרוב, הוא ניסה לקלוט מאיפה הנוכחות באה אבך היא נעלמה בדיוק האותה פתאומיות שבה הופיעה.
"המורה?" נערה ג'ינג'ית נמוכה עם קול דקיק הרימה את ידה באויר, "מה קרה לגברת פלאוורס?"
"גברת פלאוורס פרשה מהוראה מסיבות אישיות, כרגע עד להודעה חדשה אני המחליף שלה. עוד שאלות לפני שמתחילים?" שאל המורה הקלילות וחייך חיוך מלא שיניים לבנות. כמה בנות צחקקו ואחדים מהבנים בכיתה נחרו בבוז, אך חוץ מזה אף אחד לא הרים את ידו באויר. "אם ככה, בואו נתחיל לקרוא שמות."
הוא הוציא את היומן שלו מתיק עור שחור גדול והחל לבדוק שמות. "ג'ני רייט?"
הנערה הג'נג'ית ממקודם הרימה את ידה, "כאן."
"דילן רייט?"
"כאן המורה," אמר דילן והרים גם הוא את ידו.
"מממ," המהם המורה, "יש בין שניכם איזו קרבה משפחתית?"
"אנחנו אחים, תאומים," ענתה ג'ני בצייתנות.
התגובה המורה חייך ומלמל משהו לא מובן. הוא המשיך לקרוא שמות, "דמיאן רוס?"
"פה," ענה דמיאן בקול משועמם.
המורה סגר את היומן כשסיים והביט בכיתה. "אוקי אז קודם אני רוצה להכיר אתכם טוב יותר," אמר בקלילות, "אני רוצה שכל אחד בתורה יגיד מה השם שלו ומשהו פרטי על חייו. כמובן שאני לא מכריח אתכם לדבר, זה רק בשביל שאני וחבריכם לכיתה יוכלו להכיר אתכם טוב יותר. אני אתחיל, קוראים לי מייקל בארנר, הייתי פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ייל. זו השנה הראשונה שאני מלמד תלמידים, אני נשוי ואין לי ילדים. עכשיו תורכם, מישהו מתנדב לדבר?"
כולם שתקו, אף אחד לא במיוחד רצה לדבר. "אם ככה אני אבחר מישהו, מה איתך?"
הוא הצביע על נערה בלונדינית שישבה קרוב לשולחנו של המורה. "אני?" שאלה הנערה והמורה הנהן לאישור, "אוקיי, קוראים לי מריה פרנצ'סקה והגעתי לכאן לפני ארבע שנים מארגנטינה. יש לי שני אחים גדולים ושניים קטנים, אני בת יחידה."
"נעים להכיר מריה," אמר המורה בחיוך והמשיך לבחור ילדים אקראיים מהכיתה. הוא בחר גם בג'ני ובדילן, שבעצם היה להם פחות או יותר אותו סיפור, שניהם תאומים ואין להם אחים נוספים.
"מה איתך, דמיאן נכון?" אמר המורה, "ספר לנו קצת עליך."
"אני דמיאן רוס," פלט בנשיפה של קוצר רוח, "אין לי ממש מה לספר על עצמי. בן יחיד, הורים גרושים.." ענה בשיעמום מוחלט.
"הבנתי." אמר המורה במבט מהורהר אך לא לחץ על דמיאן יותר מדי, "אוקיי אז שנתחיל סוף סוך את השיעור? היום אנחנו נלמד על המאה החמש עשרה, אכן אחת המאות המרתקות בעיניי מכולם."
"למה היא כל כך מרתקת?" שאל דילן ונראה סקרן יותר מרגע לרגע.
"היא מרתקת מפני שהמאה הזו הייתה ההתחלה של האמונות. כבר בתחילת המאה הארבע עשרה, או אפילו קצת לפני,  אנשים האמינו במכשפות או באנשים בעלי כוחות על טבעיים , שלטענתם מסוכנים לבני האנוש. וכבר במאה החמש עשרה, בשיא תקופת הרנסאנס, ציד המכשפות הפך לדבר פופולארי מאוד, אפשר להגיד. אנשים כל כך פחדו מהלא נודע שבחרו להאמין באשליות שלהם ובניסיונות הרבים שביצעו על מנת להשמיד אותם." בזמן שהמורה דיבר שררה דממה בכיתה, אף אחד לא הוציא הגה מפיו וכולם הקשיבו למורה באוזן קשבת.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת שקטעה את שטף דיבורו של המורה. "כן," אמר המורה והביט בדלת.
אישה בשנות הארבעים לחייה, נכנסה בדלת. לצידה הייתה נערה, שהלכה לצידה הצייתנות ובראש מורכן.
שטף רב של אנרגיה הציף את דמיאן פעם שנייה באותו היום, הוא נשען על השולחן וניסה לבחון כל פרט הנערה. היא לבשה שמלה צהובה עדינה שהגיעה עד לברכיה, שערה גלש על כתפיה וגבה בתלתלים זהובים חמימים, וידה הלבנה והעדינה החזיקה מעין מקל הליכה משונה.
"היא עיוורת?" שאל דמיאן ולא הסיר את מבטו מהנערה.
"כן," אמר דילן בזמן שהאישה הלכה לדבר עם המורה, "היא החברה הכי טובה של ג'ני. קוראים לה אריאנה."
לפתע הנערה הרימה את ראשה והביטה לכיוונם של דילן ודמיאן. בעצם היא הביטה בדמיאן, למרות שבעצם לא ראתה אותו.

מבטיהם הצלטבו. דמיאן הרגיש שנשימתו נעתקה, הוא הרגיש שעיניה, שהיו בהירות כל כך שכמעט לא ניתן היה להבחין באישוניה, קודחות חור בתוכו. כאילו היא מסוגלת לראות אותו אבל לא ממש אותו, יותר מסוגלות לראות את נשמתו. הוא לא הצליח להתיק את עיניו מהנערה המשונה, הוא תהה מי היא ואיך היא עושה את זה?
אריאנה הביטה לכיוון הכוח המוזר שהרגישה. היא חשה שמישהו נועץ מבט לתוך עיניה אך לא ידעה לומר מי. היא מעולם לא חשה כוח כזה חזק בעבר, אפילו לא כשהייתה בקרבת הוריה.
"אריאנה?" שמעה לפתע את קולה של החונכת והביטה בה.
"כן?" שאלה כאילו כלום לא קרה.
"קדימה, בואי. השיעור כבר התחיל," אמרה החונכת וליוותה אותה לעבר המקום הפנוי היחיד שבסוף הכיתה.
אריאנה חשה בכל המבטים הרבים שליוו אותה כל הדרך עד למקומה, ולא עזבו אותה אפילו לאחר שהתיישבה וניסתה להקשיב להסבריו של המורה. אט אט כל אחד מהנערים שהביטו באריאנה חזרו להביט במורה, אך מידי פעם שלחו לעברה מבטים חפוזים.
"אוקיי." אמר לפתע המורה בקול ומשך את תשומת ליבם של הנערים בכיתה, "אז תלמידים תכירו, זאת היא אריאנה קולינס והיא תלמידה חדשה כאן בבית הספר. תתייחסו אליה יפה, ברוכה הבאה אריאנה.
עכשיו, נמשיך את השיעור." המורה הוציא טוש מהתיק והחל לרשום על הלוח. כל הנערים נחפזו להוציא את חפציהם מהתיקים ולרשום את מה שהמורה כתב.
החונכת של הנערה, מינה, כתבה בשבילה את מה שהמורה רשם והסבירה לה על איזה חומר מדובר. אריאנה הקשיבה בתשומת לב והנהנה בכל פעם שהבינה משהו.
"בסוף השבוע הזה תבואי אליי ואני אביא לך את החומר של כל מה שצריך בכתב ברייל," אמרה מינה בסוף השיעור. המורה שיחרר אותם מוקדם יותר מהשיעור ולא הביא להם שיעורי בית בטענה שהוא לא מאמין שהתלמידים בכלל יתפנו להכין אותם.
"בסדר גמור," ענתה אריאנה ועזרה לחונכת לאסוף את חפציה.
"נו, אר? איך השיעור הראשון?" שאלה ג'ני בחיוך ורצה למקום ישיבתם של אריאנה ומינה.
"בסדר גמור, קצת מלחיץ אבל בסדר גמור." אריאנה חייכה לכיוון קולה של ג'ני.
"ככה זה היום הראשון של הלימודים," אמרה מינה בחיוך, "אל תדאגי את תשתלבי פה מצויין." הבנות ציחקקו ופנו לצאת מהכיתה.