.Dysthymia.

בעודי משכתבת מכתבים להשאיר מאחור ומתלבטת בין מה שצריך להאמר למה שמיותר,

בעודי חושבת על הדרכים הכי פחות מלוכלכות ומזעזעות,

קפצה למוחי שאלה.

שניה, לפני כל התכנונים, מי קבע שלהיות לבד זה רע?

אמש גיליתי שאני לבד. או יותר נכון, אמש הפסקתי להתכחש לזה שאני לבד.

קיבלתי את העובדה שחוץ מבן אדם אחד, אין לי כל כך למי לפנות פרט למשפחה.

נפלטתי מכל מעגל אפשרי בדרכים כאלה או אחרות, חלק יותר כואבות וחלק לא ידועות.

נידחת ומודחת מכל מקום אפשרי, פיזי ונפשי, נפלתי בין הכיסאות ולא הצלחתי לקום.

אחרי כמות נכבדה של צלקות, שוב, פיזיות ונפשיות, הגעתי למסקנה הבלתי מעורערת: אני לבד.

החלטתי להתרחק מהבן אדם היחיד הקרוב אליי מכיוון שאם כבר אני מרגישה לבד, עדיף שאנפץ את הבועה היחידה שגרמה לי לא להרגיש לבד.

כן, בועה. אי אפשר לדבר עם בן אדם אחד כל יום כל היום, אי אפשר להיפגש ולצאת עם אדם אחד כל פעם. מכיוון שהבנאדם הזה לא לבד ויש לו זמן להקדיש לאחרים, יש לו תעסוקה אחרת חוץ מלתחזק את הבועה שלי.

אני לבד ואף אחד, אני שומדבר וכלום.

כל פעם שיצאתי לעיר אחרת, הרגשתי יותר משוחררת. הרגשתי שיכולתי לעשות פאדיחות מפה ועד הודעה חדשה בתירוץ של "מה אכפת לי? אני לא מפה." עצם העובדה שאף אחד מהם לא מכיר אותי וסביר להניח שלא יכיר, נתן לי נחת ולגיטימציה להיות עצמי בלי לדאוג מה אחרים יחשבו.

לעומת זאת,

בעיר שלי, גם לא מכירים אותי. בעיר שלי, גם לא יכירו. הרי אני לבד. אז מה אכפת לי?

כשאתה לבד, אתה יכול להיות מי שאתה רוצה. אין אף אחד שיגיד לך שהשתנית, אין אף אחד שינזוף, אין אף אחד שישפוט, והכי חשוב, אין אף אחד שיתגעגע.

יש כוח מסוים בלהיות לבד, אז מי קבע שלהיות לבד זה רע?