00:47

הכניסה הראשית כבר סגורה, מצד אחד אנשים מנסים לפתוח את הדלת בכוח, מהצד השני אורחים שמדברים בקולי קולות בלובי והמנקה שואב אבק עם מכונה שמרעישה בהגזמה. 5 סינים מחכים להסעה מסתכלים עליי במבט מסכן וחבורה של אמריקאיות דתיות מתחננות שאתן להן לפגוש חברות בלובי.

אין לי כוח להיות אסרטיבית מדי עם אף אחד, כולם מעצבנים באותה המידה ומונעים ממני לראות סדרות בשקט.

הדבר היחיד שמרגיע אותי לאחרונה זה חדר כושר אבל השילוב עם המילואים והסופות בחוץ גרמו לזה שביומיים היחידים שהיה לי זמן ללכת, נרטבתי כלכך מהגשם שכבר לא יכולתי להתאמן וחזרתי הביתה. אז אני מלאה בכעס, על המצב שלא עובר ועל החברים שהם בעיקר בכאילו ורק מתי שנוח -להם- ובשאר הזמן זין על כולם.

לא בא לי כבר לספר לאף אחד כלום, אין לי כוח לשיפוטיות, אין לי כוח לחוסר איכפתיות, אין לי כוח לאיכפתיות של "בחיים לא היינו במצב הזה אז נסתכל עלייך במבט מרחם" אין לי חשק לנסות להכיר ולהתחבר לאנשים חדשים כי אני כבר לא מסוגלת להאמין לאף אחד, בטח שלא להכניס מישהו לחיים שלי.

עוד 11 ימים אני טסה, אני לא מרשה לעצמי לתלות בזה יותר מדי תקוות כדי לא להתאכזב, אני צריכה שדברים ישתפרו כי החיים שלי מרגישים כמו בדיחה ממש גרועה כרגע.

אני לא זוכרת מתי שמחתי לאחרונה. גם לא מתי בכיתי, מתי אהבתי, מתי הרגשתי שאם אני אכבה את הטלפון למשך חודש מישהו ישים לב בכלל. כוסאמק.

עריכה של 6:02 בבוקר:

קשה לי להשאיר את הפוסט כל כך זועם, אז אחרי שנרגעתי אני אזכיר לעצמי שיש גם דברים טובים בחיים שלי, כמו זה שנשארו לי עוד חמש משמרות בעבודה, שיש לי חברים ועם כמה שבא לי לבעוט בהם לפעמים זה הדדי, והעיקר שהם קיימים, שהסתפרתי והתלתלים שלי יפים ונשאר לי עוד קצת מהאייליינר של קיקו אפילו שלא הייתי שם השנה. 

עוד כמה:

*מקודם נכנסה אורחת מבוגרת שניסתה לפתוח את הדלת שכתוב עליה "אין כניסה" וצחקה על עצמה שהיה לה רגע בלונדיני. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אמריקאי עם הומור עצמי (רגע היסטורי?)

*הקבט שעובד איתי הלילה הציע לי טרמפ הביתה, גאד בלס הימ

*סיימתי את the hunting of hill house בפחות מ24 שעות

*הפסיק הגשם-דבר חיובי בשביל הפוני שלי, כנראה קצת פחות חיובי לכינרת

*עוד 11 ימים אני בתאילנד, זה מפחיד אותי לצפות כי אני כל כך רגילה להתאכזב, אבל חסכתי לזה כבר שנתיים. זה הטיול שלי. זה יהיה טוב.

*הביאו לי סוודר בעבודה כדי ללבוש מעל החולצה המכופתרת של החליפה (כן אני עם חליפה נו) ומישהו אמר שאני נראית כמו הרמיוני גריינג'ר-הלב שלי התמלא באושר ומאי בת ה12 היתה גאה שמישהו השווה אותי לדמות מהארי פוטר (פעם חנונית תמיד חנונית)

בוהמיין רפסודי זה סרט ממש טוב, עכשיו גם נזכרתי מתי בכיתי בפעם האחרונה (יום חמישי שעבר, בדקה הראשונה של הסרט כבר אי אפשר היה להבדיל אם שמו יותר מדי מלח בפופקורן או שהדמעות שלי הוסיפו אקסטרה מלח)