אז אני בדרכי לחדר כושר, אחרי ראיון עבודה מאוד מוזר שמציע 29.5 שקל לשעה (בערך, לא בטוחה לגמרי מה בשכר מינימום) וחושבת איזה עבודה שלא כוללת עירום וצלקת נפשית תביא לי מלא כסף בזמן קצר, אם למישהו יש רעיון וזה.

אז ביום שישי החלטתי על דעת עצמי שאני מפסיקה לקחת גלולות באמצע החפיסה כי אני בחורה אחראית ובוגרת עם מלא סבלנות (אין לי סבלנות כש90 אחוז מהארון שלי הפסיק לעלות עליי בפחות מחודשיים, אין לי כסף למלתחה חדשה ולפסיכולוג של אחרי ניסיון למדוד ג'ינס בפול אנד בר עם המידות הזעירות שלהם)

לקח לי כמעט 4 חודשים לעלות על זה שלא משנה כמה אני מתאמנת-כמה דיאטות אני מנסה-כמה סבל בכי ועצבים הולכים לי על כלום-שכנראה הגלולות אחראיות לזה, מה שמפגר מצידי כי גם בפעמים הקודמות שניסיתי את מזלי עם גלולות הגוף שלי היה כזה "לא היה לי תקציב לבלונים ליומולדת שלך אז בנתיים ננפח אותך". לא מגניב בכלל. בכל מקרה מסתבר שכשמפסיקים באמצע חבילה ההורמונים משתוללים עוד יותר אז ביומיים האחרונים אני בוכה, אוכלת, בוכה על זה שאכלתי יותר מדי, אוכלת כדי לפצות על העצב שנוצר כתוצאה מכך שאכלתי יותר מדי ובקיצור זה מעגל קסמים נהדר כזה אני צריכה אלכוהול.

מחר יש לי את היום הראשון מתוך 3 של מבחנים לקורס שאני הולכת לעשות כנראה, שזה ממש מגניב ואני ממש מחכה לזה למרות שזה עולה עשרים אלף שקל ואני במינוס, חבל שזה לא חוקי למכור כליה, היה מסדר אותי יופי.

אתמול בין בכי לבכי באתי לאמא והצהרתי שעד גיל 24 אני חוזרת לקידומת 5 במשקל, מוצאת עבודה נורמאלית ומתחילה את הקורס ויהי מה.

דקה אחרי זה אכלתי חצי מקרר וחטפתי צעקות של "שלא תעזי לעמוד מול המראה ולהגיד שהשמנת אחרי זה!!! את תקיאי בסוף!!!" ואני כזה, בכיתי. Shocking

בסוף לא נפגשתי עם הבחור שהזכרתי בפוסט הקודם (נראה לי שהזכרתי), הרגשתי שהוא מורח אותי יותר מדי וחוצמזה, הוא עובד הרבה על שריריי הידיים שלו אז אני בטוחה שהוא הסתדר מעולה ביום האהבה. אני ביליתי את יום האהבה שלי במילואים ואכילת פיצה ב7 שקל כי פיצה בחיים לא תאכזב אותי.

2019, I'm sorry my dear but you're up for elimination

(אני סתם מזהירה שאין קשר בין הפסקאות)

נורא רוצים שאני אחזור לקבע, וזה ממש נחמד שהמון אנשים אומרים לי כמה שהם ישמחו אם אחזור ושהם חושבים שאני אפרח שם, אז זה עושה אותי קצת חשדניסטית, כאילו יש משהו שלא מספרים לי. כאילו, כן אני אוהבת מאוד את המקום ועושה מילואים איזה מיליון פעם בשנה אבל יו נואו, חשוד משהו. אני כבר לא מאמינה לאנשים שבאמת ובתמים רוצים בטובתי, בטח לא כשזה קשור לצבא, תמיד מסתתר משהו מאחורי זה, אז אני מתלבטת.

חוץ מזה, הבחור שהכרתי בתאילנד התקשר אתמול והוא כזה יפה שזה מוציא ממני את כל השטחיות ויש לי לבבות בעיניים כשהשם שלו מופיע פתאום על הצג של הפלאפון. יש לו גם אופי אחלה, בגלל זה ממש התבאסתי כשחשבתי שהוא חזר לאקסית-אבל מסתבר שהם לא חזרו, אז אולי ניפגש. גם כאן אני לא מפתחת יותר מדי ציפיות אבל אם יצא מזה משהו זה יכול להיות נחמד....

החלטתי לנסות לשמור קצת על המשקל לקראת החתונה של נועה כי אף אחת מהשמלות שלי לא עולה עליי, מאז אכלתי מלא לאפות ובמבה. הולך טוב בסך הכל.

ממש בא לי לעשות קארה שוב, ארך לי השיער סופסוף והוא כבר מגיע עד אמצע הגב ונהיה ממש בלונדיני, ואז פתאום בום-בא לי קארה כהה. אז אמרתי שכשארד מקידומת 6 אני גם אוריד איזה כמה אינצ'ים מהשיער, ככה יהיה לי תמריץ (שורות אלה נכתבות תוך כדי אכילת מנה פלאפל מפוצצת בטחינה וצ'יפס)

אה, התמכרתי למירוץ לדראג של רופול (תודה זיו) ועכשיו אני כל היום בוהה בדראג קווינס מהממות להחריד (חלק מחרידות להחריד) ומרגישה שקצת נכשלתי בלהיות אישה-עד שאני נזכרת שהם שמים כמות איפור שלא תבייש דוגמנית אינסטגרם עם כמה k עוקבים ושאין להם את הדבר הקסום הזה שנקרא מחזור אז בטח שיהיה להם חילוף חומרים מדהים.

חוץ מזה שגיליתי דבר נפלא שנקרא ברונזר וזה גורם לי להראות קצת פחות חיוורת אז הידד.

נצח לא כתבתי כשאני ככה רגועה ולא באמצע בכי תמרורים, זה נחמד. מאי, תקועה בפקק ב11 וחצי בלילה ומתקשה להבין את ההיגיון מאחורי ביטוח לאומי.

מעניין אותי אם מישהו אי פעם כתב פוסט שמח באמצע הלילה. זה פשוט לא קורה. זה כמו להתעורר בארבע בבוקר עם חשק לקינואה-לאף. אחד. אין. חשק. לקינואה. ב4. בבוקר (או במקרה שלי-באף שעה אחרת ביום)-זה תמיד חשק לג'אנק רציני, איזה המבורגר עם רטבים לא קשורים מחנות מפוקפקת באיזור, או טוסט עם מלא קטשופ ו17 פרוסות גבנ"צ. בכל מקרה, אני אגש לפוסט עצמו:

היום לפני חודש חזרתי מתקופה קצרה מדי בתאילנד. יומיים לפני הטיסה הייתי במילואים וסבא שלי נפטר, התפטרתי מהעבודה  ודפקתי איזה 4 צלחות פסטה בכל ארוחה כי אכילה רגשית זה כיף לאללה. אבל ברגע שעליתי למטוס הכל נעלם-הייתי שזופה, השיער שלי היה יפה ומתולתל וקופצני, הייתי מוקפת בחברים, ניצלתי כל יום, הכרתי אנשים, אפילו הכרתי בחור חמוד ואלוהים יודע כמה זמן אפילו לא חשבתי בכיוון של לצאת עם מישהו חדש-אבל אז הוא הגיע ו, ובכן, הוא היה מושלם בשבילי (בדיעבד אני מופתעת שחשבתי שזה אשכרה יצליח).

היה לי כל כך כיף. הרגשתי משוחררת. הצלחתי לצאת מהקונכייה שלי ולהפתח לעוד אנשים, לא דאגתי לגבי כסף ולא ספרתי קלוריות-השקעתי את כל האנרגיות שלי בלהפוך את הטיול הזה לחוויה בלתי נשכחת-וזה עבד.

ואז חזרתי לארץ.

בהתחלה היה אחלה, פגשתי חברים, הלכתי לראיונות עבודה, מצאתי קורס שעולה כמו כליה אבל מעניין אותי ממש. אפילו כמעט פגשתי את הבחור ההוא (אהלן מה קורה כמעט) וכמעט נכנסתי לעבוד בחברת הייטק די מוצלחת (כמעט, כבר אמרתי?).

אבל כמה שעות לפני שפגשתי את ההוא האקסית שלו חזרה לתמונה (ביי ), העיפו אותי ממיונים לאל-על חמש דקות אחרי שהגעתי לשם בגלל טעות מפגרת (שכחתי להרשם בכניסה. טרו סטורי), למדתי שבוע שלם לפני הראיון לחברת הייטק ההיא-עשיתי ראיון די מוצלח ואז יומיים אחרי זה התקשרו להודיע לי שהרשמתי אותם בראיון אבל שהפרוייקט נכון לעכשיו מוקפא עד להודעה חדשה ושאם אני מעוניינת הם יפנו אותי למשרות אחרות בעתיד והקורס שעולה כמו כליה מרגיש לי כמו חלום רחוק שבשבילו אני אצטרך כנראה לעבוד במקצועות קצת פחות חוקיים-וזה לא ממש הקטע שלי.

בכל מקרה, השיזוף שלי די ירד ועליתי קצת במשקל (עוד קצת בנוסף לקצת שעליתי בשנה האחרונה) ואני מובטלת אחושרמוטה וכשאני חושבת על לחזור לעבוד בבית מלון אני נכנסת להתקף בכי בלתי נשלט. 

אני חושבת שהבעיה העיקרית בחופשה הזאת, היא שקיבלתי הצצה לחיים אמיתיים של בחורה בגילי, שאין לה אחריות מטורפת על הכתפיים ולא צריכה לחשב כל צעד או לחלום בהקיץ על האופציה ללמוד, לאהוב, להיות משוחררת-וזה היה כלכך קסום ונהדר שהחזרה לחיים האמיתיים שברה אותי קצת.

(רק מציינת שאני הכי שמחה בעולם שהיתה לי את ההזדמנות לטוס ושזה היה שווה כל שקל וכל משמרת כפולה וכל לילה שלא ישנתי וכו' ושאני לא כלבה חסרת הערכה) 

ממש תכננתי לכתוב פוסט שמח על כמה שאני אופטימית לגבי 2019 ואיזה כיף הולך להיות, בטח מחר אני אחזיר את כל ההרגשה המחורבנת הזאת לתא אחורי במוח שלי ואחזור להיות אופטימית ושמחה וארוץ לי על ההליכון בחדר כושר ואחלום בהקיץ על איך עד החתונה של נועה אני אצליח להכנס לאחת השמלות שלי וקובעת את הטיול הבא שלי-אבל כשאני שמחה ואופטימית אני פחות כותבת כי זה מכניס לי היגיון לראש ואז אני מבינה שזה ממש מפגר להיות אופטימית במצב כזה שאין לי שום יכולת לשנות (אלא אם למישהו יש תרופה לפיברומיאלגיה שתחזיר לי את אמא שלי של לפני 2007, או מכונת זמן שתחזיר את אבא שלי לחיים, זה יהיה כיף טילים)

2019 אני מאוד מקווה שתהיי מוצלחת יותר מהימים האחרונים כי אני שונאת לבכות ובכיתי מספיק בשלוש שנים האחרונות בשביל למלא את ים המלח מחדש, אז יאלה, תהיי שנה טובה. טנקיו