המכתיב הכי מרגש שקיבלתי בחיים!! -הוא היה אחרי שניפגעתי ממרלין ואמרתי לה שאני רוצה להיפרד..
נועם:
יש לי פשוט יותר מדי לכתוב לך שאני ממש לא יודעת מאיפה להתחיל. טוב, אני אתחיל בסוף- במסקנות שהגעתי אלייהם במהלך ה-24 שעות שקיבלתי לחשוב על כל זה. דבר אחד אני יודעת בוודאות, דבר אחד שלא השתנה, שעליו אני יכולה לסמוך וזאת העובדה שאני לחלוטין בלי שום ספק מאוהבת בך לגמרי. הדבר השני הוא שמעכשיו, מרגע זה ממש אני הולכת להתמסר לך לחלוטין, גם אם זה אומר לאבד את יכולת המחשבה והחשיבה שלי, את יכולת הפעולה והתפקוד שלי ואת החיים שלי בכלל. אני הולכת לתת לעצמי את האפשרות ללמוד ולתת לך ללמד אותי איך לאהוב. אני הולכת להפסיק לפחד ממה שיקרה ופשוט לתת לך הכל, גם אם זה מלווה בחרטות ובכישלונות. אני הולכת לתת לעצמי להיות נאהבת ולהיות נאמנה לך לגמרי. אני הולכת להפסיק להלכות את עצמי על מה שעשיתי ולהיות פתוחה ללהתחיל מחדש. אני הולכת לנסות לחיות עם השלמויות המעצבנות שלך ואם החסרונות שאני אוהבת בך. אך רק שתדעי שכל זה לא יבוא היום וגם לא יבוא מחר, זה תהליך ארוך ומסובך שלי איתך ובעיקר עם עצמי. אני צריכה, לא-אני חייבת שתעזרי לי עם כל המטרות האלה, כי אלו בהחלט המון הבטחות לנערה כמוני, ואני בהחלט חייבת לקיים את כולן. אני חייבת שזה יצליח הפעם, לא רק בשביל שאני אתקן את מה שקלקלתי אלא גם בשביל להרוויח אותך שוב ובגלל שאני רוצה את זה באמת, פשוט ממש קשה לי להודות בזה. קשה לי להודות שיש מישהי אחת מדהימה בכל העולם הזה שרק עלייה אני חושבת, שבגללה אני לא לומדת או ישנה, שבגללה אני מסוחררת ומעופפת רוב הזמן, שאני רק רוצה לראות אותה, ובכל הזמן חושבת מה היה קורה אילו היית כאן איתי עכשיו, וכמה שאני אוהבת את החיוך הממזרי שלה ושהיא היחידה שמצחיקה אותי ושאני בערך שונאת את עצמי עד מוות כרגע שגרמתי לך כל כך הרבה סבל ושלא מגיע לי אותך ושחבל שלא הרגת אותי באותו הלילה, חבל שלא פוצצת לי את הפרצוף. אבל סלחת לי (אלוהים יודע למה) ואני אעשה הכל בשביל לא לאכזב אותך שוב! אנחנו נהייה בסדר, אני מבטיחה לך, אפילו יותר מבסדר- אני אלמד אותך להשכיל ולשמור סודות, את תלמדי אותי להגשים מטרות ו.. לאהוב.
באהבה
מרלין(;
מרלין כתבה אחרי הלילה הראשון שלנו ביחד, כשהלכתי להביא את הטלפון שלי שנעבד בשדה..
השני במארס:
אני כבר מתחילה לדאוג, למה היא לא חוזרת? היא הייתה צריכה להיות פה כבר לפני יותר מדי זמן. אני דואגת, כמו אישה טובה שמחכה לבעלה שישוב.
אתמול היה הלילה הכי מדהים בעולם, אמנם תכננתי אותו אבל את מה שבפועל קרה, איש לא היה יכול לתכנן. הכל התחיל כשיצאנו לעמיר לגנוב אלכוהול (כי הגעתי למסקנה שאם עושים משהו לא מוסרי לא עושים את זה בקיבוץ שלנו). מהר מאוד שכחנו את מה שבאמת היינו אמורות לעשות ופשוט טיילנו ודיברנו. בסופו של עניין, גנבנו כמה בירות וכבר ויתרנו על אלכוהול כבד להלילה והחלנו לחזור לכיוון הקיבוץ. זאת הייתה יוזמה שלי, לא יכולתי שלא לרוץ אל שדה החיטה הירוקה שנראתה לי מושכת מתמיד. פשוט רצנו וצחקנו ונפלנו והגלגלנו אחת על השנייה. לבסוף נפלנו מתנשפות על האדמה הלחה, קופאות מקור ומביטות אל הכוכבים שבשמיים. כל כך רציתי שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי, אידיוטית העובדה שאפילו לא לקחתי בחשבון את זה שיכול להיות מצב לומר לה בעצמי. שכבנו שם נצח, שהרגיש כמו שעות. ואז פתאום היא רכנה מעליי ונשקה לי ברכות. הלב שלי החסיר פעימה, זה קורה, זה קורה עכשיו. פתחנו את כל הקלפים, דיברנו על הכל ועם בירה ביד וחיוך על הפנים, רכבנו אל החדר הסודי שלנו. נפלנו לסדינים, קופאות מקור, מנסות להתחמם מחום הגוף אחת של השניה. והריח שלה עדיין עליי מאתמול. הנשיקות, הנגיעות, המבטים, הריח, החיוכים, התנועות, הכל היה מושלם מדי.
ואני אוהבת אותה, מאוהבת בה. לא הייתי מעולם מאוהבת במישהו כפי שאני מאוהבת בה. היא לא יוצאת לי מהראש, היא לא יוצאת לי מהגוף, בכל פעם שאני חושבת עלייה אני מקבלת צמרמורת מחדש ואני חושבת עלייה הרבה. אני לא יכולה לישון או ללמוד. אני חושבת על הלילה הזה, על כמה שדברים השתנו מקצה לקצה, פתאום המבטים שלה מקבלים משמעות אחרת לגמרי, פתאום כשאני מסתכלת עלייה אני שמה לב לכל פרט, לכל מילה, פתאום אני רוצה להיות איתה לבד, שהעולם יחרב, שהאנשים יעלמו, פתאום אני רוצה לנשק אותה. ואני יודעת שזה הולך להיות כל כך קשה, כי שתיינו סטרייטיות, שתיינו לא היינו מגיעות למצב כזה אם לא היה מדובר אחת בשניה. ולדאוג שאנשים לא יגלו כל הזמן, לחיות בסוד, במסכה כל הזמן, לשקר, אני שונאת את זה! אני רוצה להתלהב בה, לספר לחברות שלי שאני בזוגיות וכמה שהיא מדהימה ואי אפשר!
וקשה לי העובדה שהיא בת, קשה לי העובדה שזה סודי, שאני לא יכולה להיות איתה בשנייה שאני רוצה, שאני לא יכולה לספר לאף אחד. פתאום יש לי שאלות על עצמי- אני לסבית? אני ביי? אף פעם לא נמשכתי בצורה הזאת לנשים, רק אלייה, אולי זה משהו חד- פעמי, רק איתה?
הדברים כל כך ברורים וכל כך מעורפלים עכשיו. אני רק יודעת שהיא, מה שאני רוצה. מי ידע שמה שחיפשתי כל כך הרבה זמן נמצא ממש מתחת לאף שלי.
זה משהו שכתבתי בתקופת דיכאון..
העולם גדול עלי:
לשים את הרגליים על השולחן.
לשכב על הדשא, בלי לחשוב על הזמן.
לקום בבוקר מוקדם, לפני הזריחה.
לא לחשוב על אנשים, או על עבודה.
הנוף מדהים, הקפה מוכן,
כול דקה היא דקה, יש לי זמן.
לחתוך דק את הסלט, להשקיעה בחביתה.
והראש נופל לתוך מוזיקה שקטה.
דיכאון! העולם גדול עלי.
אנשים מתוחכמים, אולי יותר מידי.
זה מצב כזה,
זו תקופה כזו, עוברים את זה,
המון חוויות אסונות.
האם להמשיך לחיות? האם להמשיך לחיות? האם להמשיך לחיות?
מטרות גדולות, רצונות, ציפיות,
אשליות,כן, אשליות.
הם רודפים אחרי כסף,אחרי סיפוק אישי,
אהבה הנאה ושמחה, ושמחה? איפה השמחה?
קבלו עצה קטנה,
כדי למצוא אותה,
אצרו את הזמן, כול פעם לשעה.
קומו שעה יותר מוקדם.
שחקו שעה עם הילד הקטן.
תסתכלו על הנוף, תרגישו את האוויר,
תרימו את הראש, תצאו החוצה, אל תבהו בקיר! אל תבהו בקיר!
דיכאון! העולם גדול עלי.
אנשים מתוחכמים, אולי יותר מידי.
זה מצב כזה,
זו תקופה כזו, עוברים את זה,
המון חוויות אסונות.
האם להמשיך לחיות? האם להמשיך לחיות? האם להמשיך לחיות?
אתה מכור עליה, שים לב.
היא שוברת אותך, אל תתעלם מהכאב.
"לא יכול לחיות בלעדיה", זו אשליה.
היא בעצם גורמת לך, להקשיב לעצמך.
לאצור את הזמן, להקשיב ללב,
לרגשות שלך, ולכאב.
זה דברים שאתה יכול לעשות בעצמך.
אז שחרר אותה, היא פוגעת בך.
חבל שאין לי את היומן של שנה שעברה.
כתבתי בו דברים ממש טובים.
למשל פעם כשרק גיליתי שאני לסבית, כול-כך פחדתי מזה שלא הייתי מוכנה להגיד לעצמי, אפילו רק במחשבות, שאני נימשכת לאישה. אז כתבתי משהו שקראתי לו "תהור,עמוק ויפה", ובו סיפרתי את כול מה שאני מרגישה בדרך עקיפה..
או שפעם מהפחד חלמתי שאני נימשכת לעצמי.
אז כתבתי על החלום שיר ממש יפה וחולה. יכול להיות שאם אני יהפוך את המחשב שלי אני אמצא אותו...