אלו הם הקילשון שמרים אותנו מהתבוססות ברחמים עצמיים. מחזיר אותנו לקו ישר במקום מעגל אינסופי של הרהורים וחתכים בלתי נראים בידיים. כשהכול כאילו בסדר, אנחנו יכולים פתאום לתת חיוך לאדם זר שעוצר לנו עם רכבו במעבר חציה כדי שנוכל לעבור. יכולים לשתות את כוס הבירה, לעשן את הסיגריה שלנו בהנאה מלאכותית ולהביט לצדדים בסקסיות מעושה. צוחקים מבדיחות בשקל תשעים. מאמצים את האופטימיות לחיקנו כאילו חברתנו הטובה ביותר. עדיין נשארו צלקות בגבנו מהסכין שלה. כשהכול כאילו ולא באמת, זה כמעט ממכר לחיות בסרט, איזו מציאות מדומה שיצרנו לעצמנו בשביל שאיכשהו בסוף נאמין שאנחנו באמת שווים משהו. סקס והעיר הגדולה? ניוז פלש. אין "פתאום הבנתי", אין "מהרגע ההוא חיי השתנו". הריקבון הוא מבפנים. הכאב הגיע עד לשד עצמותינו, וסורי, הוא מתכוון להישאר לעוד הרבה מאוד זמן.

היום הרגשתי שלא רק שפיכחון לא יגיע בקרוב או ברחוק, במקום מסוים אני מוצאת הנאה מהביצה הטובענית הזאת. מרכינה ראש, numb, לגמרי לגמרי. כלכך הרבה להתמודד, לקבל, להחזיר, לבלוס, להקיא, כלכך הרבה מלחמות ושפיכות דמים נפשית. כלכך הרבה שאלות רצות לי בראש. לא יכולתי להיוולד עם עלון הסברה? איך מתפעלים את המכונה החורקת הזאת לעזאזל? איך כלכך הרבה קצוות וניגודים חריפים קיימים בישות אחת..

האהבה הכי גדולה שלי הפכה את המוח שלי למרק תירס דלוח. כמו חלום אתה בראש שלי, הילד-יער היפה עם העיניים העצובות. הכול עשוי מכלכך הרבה רבדים. חלקם נעימים למגע וחלקם פוצעים כמו נייר זכוכית. וכולם מקשה אחת של רגש לא הגיוני שפשוט מסרב לומר שלום ולא להתראות. רגש שחורר לי את הלב ובקע אותו לשניים. רגעי הפיכחון הם הכלי הטוב ביותר, אך אפילו הם מועפים בהינף ידי. אין "פתאום הבנתי". יש 'הבנתי' ל-24 שעות וחזרתי אחורה.

ג'ון חזר לחיי, מספיק ש Time Tonight הופיע משום מקום והחדיר לתוכי את הצלילים הכי קטנים ולא מורגשים ואת הטעויות בסאונד.