יש רגעים שאני פשוט רוצה לעזוב את הכל וללכת לחבק אותה. ההרגשה הזאת בוערת בתוכי כשמישהי מיוחדת מפציעה לה ונוכחותה מורגשת בכל צעד ושעל בחיי, אך היא עדיין קיימת כלפי כל אחת שאכפת לי ממנה. מחקרים טוענים שלגבר יש נטיה טבעית לנסות ולהגן על אשה באשר היא אשה, וזו אחת הסיבות שממליצים לנשים דווקא ללכת לרופא יותר מאשר לרופאה.*
כשאני קורא שקר לה, שומע שעצוב לה או חש שהיא מצוברחת, אני רואה בעיני רוחי איך אני רץ לבוידעם, שולף את שריון הקשקשים, צועק לסנשו לחבוש את החמור ומתארגן ליציאה בעודי מנסה להזכר איפה שמתי את הרומח החדש (היה מבצע בeBay). את הדרך אליה אני עושה בין הרים וגבעות, כאשר החמור מקופל במושב האחורי ואני מנסה לשוא לראות משהו במראה האחורית (האוזניים תמיד מסתירות לי). אני לא מתייאש גם כשהרכב נתקע בעליה והחמור מתעקש שלא לזוז מהרכב, כי הוא באמצע Shrek ואין סיכוי בעולם שמישהו יפריע לו בזמן שהוא צופה בDonkey. את שארית הדרך אני מדדה על רגליי, בעודי חושב עליה ודמעות זולגות על לחיי. בכניסה לשכונתה אני נעצר ליד טחנת הרוח (או סתם סופר מרקט שכונתי), אוחז ברומח ומסתער בשארית כוחותיי. כשהשוטרים מפנים אותי ומכניסים אותי לניידת בכוח, אני יכול להשבע שאני מבחין בה בזווית העין, צועק לה שהיא לא לבד ושעוד אבוא לחלץ אותה.
בטלפון, ממש לאחר שאתפכח, היא תסביר לי שהיא פשוט רוצה אוזן קשבת, לשתף ולהגיד את שעל ליבה, לא שיבואו לחלץ אותה.
לקח לי שנים להבין זאת, אבל בסוף אני פה, מקשיב. התקשרי, כתבי לי הודעה או שלחי לי מכתב. כשאת זקוקה לי - אני לרשותך. תמיד.
*ניסויים פרטיים אחרים, אגב, מראים דווקא נטיה חזקה מאד לקשור נשים, לענג ולהכאיב להן עד אובדן הכרה, אבל זה ניסוי שנעשה ללא קבוצת בקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: