אני חייבת לתת הקדמה קטנה, כתבתי את הסיפור הזה לפני שלוש שנים בערך מישום מה איבדתי את את ההשראה שבשבילו ועכשיו היא חזרה =] מקווה שתהנו.
פרחים על הקבר
היום יחגגו לי 30. אני עומד שם, מוקף בחברים, כולם מנשקים, מחבקים, נותנים מתנות טיפשיות, ואני רק עומד שם חיוך קפוא על פניי ומבטי ריק.
ריק, אין מאחוריו כלום, אני רואה הכול כמו מתוך חלום, אנשים צוחקים סביבי, מדברים על חיי יום יום, מדברים איתי, נראה לי. אני שומע משהו במעורפל, זאת טלי, חברתי הטובה ביותר, מה זה? מה היא אומרת? הא, כן, החלפתי קידומת היום. אני מחייך אליה בלי לענות, מבקש סליחה מהחבורה שמקיפה אותי, ויוצא החוצה.
אוויר, אני חייב אוויר, לא יכולתי לנשום שם יותר, אני מתיישב על מדרגות בקדמת הבית שלי, זה שקנינו יחד, מליט את פניי בין כפות הידיים וכל מה שאני רוצה זה לבכות.
אני אומר לעצמי שזה לא הזמן, שאני לא יכול לראות יותר את מבטי הרחמים האלה, אני לובש חיוך קפוא ונכנס חזרה. הדבר הראשון שאני שומע זה את השם אייל נלחש באוויר, מישהו קלט אותי בזווית העין ובבת אחת נפסקות כל ההתלחשויות שהתנהלו בחדר מהרגע שעזבתי אותו. החיוך נותר על פניי בעוד העיניים שלי מתמלאות דמעות, אני רוצה לצעוק עליהם, שימשיכו לדבר, שאני לא מפריע. רוצה לכעוס עליהם, שיפסיקו עם המבטים המרחמים האלה, אני רוצה לבכות, ולומר להם שהם לא הכירו אותו כמוני, שאין להם שום זכות לזרוק את שמו לחלל האוויר ככה, אבל כל מה שאני עושה זה רק להסתובב חזרה אל הדלת ולרוץ.
אני רץ כאילו שדי הגיהינום רודפים אחריי. אני שומע את הקול של טלי קורא אחריי ולא נעצר עד שהוא נחלש ונעלם, לאט לאט אני מרגיש את הדופק שלי עולה, רק ככה אני נרגע, אני לא יודע לאן אני רץ עד שאני נעצר. אני נועץ מבטי מטה, ומגלה את שמו שחור על גבי לבן.
הפרחים שעל הקבר כבר יבשו והתכסו אבק, מזכירים לי שלא ביקרתי כאן הרבה זמן, אני עוצם עיניי, חסר נשימה, מתכופף ומתחיל לנקות אותו. השעה היא קצת אחרי חצות. חשוך בבית הקברות, ורק אני שם מנקה קבר כמו מטורף. יד נחה על כתפי בפתאומיות ומבהילה אותי, אני מסתובב ונתקל בעיניים שמלוות אותי מאז הילדות.
את אדם, אני מכיר מאז שאני זוכר את עצמי. כשדחפו אותי בארגז החול בגן, הוא הגן עליי ועזר לי לקום ואני נתקלתי בזוג עיניים אפורות שמזכירות סופת חורף. כבר באותו הרגע נהיינו חברים בלב ובנפש. עברנו יחד כל כך הרבה, בית ספר, תיכון, אפילו התגייסנו באותו הזמן, רק שאני לשייטת והוא לחייל האוויר, היום הוא טייס באל על ואילו אני נשארתי בצבא. אדם הוא הראשון שהעזתי לספר לו שאני הומו, הראשון שנישקתי, והראשון שידעתי. הוא לא גיי, לא, הוא טוען שהוא לא רוצה להיתפס בהגדרות, הוא אוהב נשים, אוהב גברים. פעם אמר שהוא אוהב כל דבר יפה, אני זוכר שחיוך שובב בצבץ באותו הרגע על פניו של אייל שהתכרבל עליי בספה האהובה עלינו כל כך ושהוא ענה לו שעל פי זה כנראה שהוא הכי מאוהב בעצמו, כי הוא היצור הכי יפה שיפגוש, זה גרר פרצי צחוק מכל החבורה הישנה שלנו, אבל להיזכר בחיוך שלו עכשיו גורם לי לדמעות.
אני מצמיד את פניי הלחות מדמעות אל חזהו של אדם. הוא לא אומר דבר, רק מוביל אותי אל הרכב שלו ואני נדהם מעצמי שרצתי את כל המרחק הזה. בדרך יש שתיקה שבהתחלה אף אחד מאיתנו לא מנסה לשבור, אבל אדם חורק בפתאומיות ונעצר.
''עברו כבר שלוש שנים.'' הוא אומר לי, מביט ישר כשידיו מתוחות על ההגה, ''הגיע הזמן שתניח לזה" הוא לא מביט בפניי ואני מתרגז. ''להניח לזה? אין לך מושג מה אני עובר אולי לך לא אכ..'' הוא לא מניח לי לסיים את המשפט וקוטע אותי. ''שלא תעז להגיד את זה בקול רם. למען האמת, איך אתה מעז לחשוב בכלל שלאף אחד לא אכפת, הוא גם היה חבר שלנו אתה יודע.'' אני מנסה להשחיל משפט אבל הוא לא נותן לי. ''לא, תן לי לסיים, אתה חושב שלי לא אכפת? לטלי , לשי, לא אכפת לנו? אנחנו מכירים אותו מכיתה א'. לעזאזל איתך, אתה חושב שאני לא מתגעגע? אבל עברו כבר שלוש שנים... שלוש שנים מזורגגות, אתה לא חושב שזה מספיק? שמגיע לך לנשום בלי להרגיש אשם כי אתה חי?''
''אני לא יכול.'' הדמעות לא מפסיקות לזרום. מי היה מאמין שאני- סגן אלוף זיו הכט- עומד שם ובוכה כמו ילד, ''אני...'' אני נחנק, יוצא מהרכב, נותן לעצמי להירגע. אדם לא יוצא, רק מחכה לי. ידיו לא עוזבות את ההגה לשנייה.
אני נכנס חזרה לרכב, רגוע יותר. ''אני כל כך אוהב אותו.'' אני אומר את זה בקול רגוע ושליו פתאום, כמו התאזנתי על עצמי. ''אני יודע.'' הוא עונה ומתחיל לנהוג. אני לא נותן, מניח את ידי על ידו, עוצר אותה מלשנות הילוך ואז על ירכו, קולט את מבטו מהצד, הוא מכבה את הרכב לחלוטין עכשיו, מסתובב לעברי, מנשק אותי. אני מוריד לו את החולצה ומסובב אותו, בקושי מתפשט. אני יודע זה כואב לו, שהוא לא נהנה אבל הוא נותן לי בכל זאת, כאילו הגוף שלו הוא סתם כלי כרגע להתפרקות טהורה, לא יותר. אני גומר, נשען על גבו, מתנשף ואז עושה ניסיון נואש לשלוח יד לאיברו. הוא מסיט אותה, מזדקף כמה שאפשר ברכב ומסדר את בגדיו, לא טורח להחזיר את חולצתו ונוהג חזרה לבית. אני עושה ניסיון נואש להתנצל, אבל הוא קוטע אותי ''אל תטרח.'' הוא נעצר בסמוך לבית שלי, אני יוצא מהרכב והפעם הוא יוצא אחריי, ''אדם...'' אני מתחיל לומר, לא יודע איך להמשיך, ''זה לא מפריע לי, אתה יודע?!'' הוא ספק אומר, ספק שואל, ונכנס איתי לבית, שלא נשאר בו זכר מהמסיבה שהייתה בו על השולחן יש פתק בכתב ידה של טלי שאומר ''מזל טוב צ'ארמרון'' ואני מסיק מכך שהיא אחראית לסדר המושלם. אנחנו נכנסים לחדר השינה לא טורחים להתפשט ונרדמים מהר אחד בזרועותיו של השני. בבוקר, כשאני קם, אדם כבר לא נמצא. אני נכנס להתקלח שוטף מעליי את אירועי האתמול, הולך לבקר את הוריי וחוזר לבסיס, מחר יש יום שמתחיל מאוד מוקדם.
זאת הולכת להיות שיגרת חיי בשנה הקרובה, בסיס, שם משאירים את הצרות מהבית, ואז בית, שם לא מספרים מה הולך בבסיס. לא, זה כבר לא משנה. אני מרגיש מת מהלך. עד, עד שפגשתי אותו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The flame of N
