הכל התחיל לפני 3 שנים בדיוק .. אני בת 17 , והוא בן 28.. היינו יוצאים בסופ״ש בלילה לאותו פאב. הייתי נכנסת לפאבים כי אף פעם לא הייתי מסתובבת עם אנשים בגילי. הוא היה מאוהב במישהי שממש מזכירה אותי.. תמיד היו עושים בנינו השוואות. הייתי שונאת את זה. הייתי בת 17 טיפוסית. כזאת שלא ידעה בכלל כלום על החיים שלה . ערב אחד קלטתי את המבטים שהוא שולח לי. קוראים לו רון. אני נגעלת להגיד את השם הזה. כל הערב הוא המשיך עם המבטים, והזמין לי כוס שתיה. השארתי את הכוס כמו שהיא במקומה ועזבתי את המקום. אני יודעת מי הוא בדיוק. מסוג האנשים שכולם אומרים לך להתרחק ממנו. הוא סוחר סמים. הוא בא אחרי וקרא לי , וכשהתחלנו לדבר הבאתי לו את הכסף שלו על הכוס וודקה רדבול המזדיינת הזאת , ואז הוא התחיל לדבר על זה שלא הבנתי את הכוונות שלו. כמו סתומה האמנתי לדבר וישבתי והתחלתי לענות לו על השאלות שלו.. הוא שאל על אבא שלי שנפטר בדיוק 3 חודשים קודם לכן. והוא ידע שהוא נוגע לי בנקודה רגישה.. ישבנו ודיברנו עד 4 לפנות בוקר.. והוא לא הפסיק להגיד לי כמה שאני מזכירה לו את זו שהוא יצא איתה עד לפני שבוע. השיחה נגמרה , ונפרדו דרכינו. כשהגעתי לבית בפתח הבית עמד אופנוע כשרון רכוב עליו, וברגע שהגעתי הוא נסע. מאז אותו לילה תמיד הייתי רואה אותו מידי פעם עם האופנוע מחוץ לבית שלי. פה הבנתי שעשיתי צעד טיפשי.
הייתה לי חברה שהתחתנה .. אני עובדת מגיל צעיר והכרתי אותה באחת העבודות במטבח של חדר אוכל. הוא היה חבר של החתן .. באותה חתונה חזרתי איתו טרמפ הביתה. לא הייתי לבד. היו איתנו עוד 3 אנשים ! למה שאחשוש בכלל ? כשהגענו , הוא הוריד את כולם בביתם ואותי השאיר ברכב.. הייתה הפסקת חשמל באותו לילה בשכונה שלי .. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. הוא נכנס לשכונה ויצא ממנה , תוך שניות היינו מחוץ לישוב. בתוך רכב. לבד , כשאף אחד לא עובר, זה היה נוראי.. לא משנה כמה אנסה לדבר או לתאר את מה שקורה ועובר בראש של אישה כשנוגעים בה. שעושים את זה בניגוד לרצונה. כל שניה נראת מייגעת , הבכי שיורד מהכאב הפיזי והרגשי. ההלם הזה והפחד. הרגשתי שאני מתה באותו לילה. הייתי בטוחה שלא יהיה לי מחר. הייתי בטוחה שהוא יהרוג אותי. לבסוף-אותי הוא לא הרג. הוא הרג משהו בתוכי. אותה תומר שעד היום מנסה למצוא את מקומה בעולם הזה. אותה אחת שמפחדת מהבת זוג שלי. שלאחר שנתיים שלמות מפחדת להתמסר כולי כי הפחד הוא יום יומי. ולמרות שעברו 3 שנים. הלב פועם כאילו זה קרה עכשיו והראש מריץ זכרונות שהלוואי שהוא יכל לשכוח.
הייתי צריכה זמן וזה בא לבד ... אני לא מסוגלת להמשיך לכתוב.. בימים אלו הנרקומן במעצר. מזה כשבועיים שאני מסתובבת עם הרגשה טובה בליבי. תחושת ביטחון שלא הייתה לי מזה 3 שנים. לילה טוב
זה בלוג, וזה הבלוג שלי. כרגע אני בשלבי השתקמות עצמיים . אז אם למישהו יש הערות שיתכן שיפגעו בי אני מבקשת לשמור אותן לעצמכם. וטיפ קטן .. לעולם , אבל לעולם אל תשפטו אף אדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
