אולי הפעם אני כן

שואלת בהתנשאות אופיינית הילדה שאני גם ככה שונאת כאן, אחריי ששרנו ורקדנו לצלילי זהבה בן ומוג׳דה ילדת הפלא. 

היא שאלה אותי ואת החברה שבאה איתי מהבית, שגם היא זכתה להקרא ״פרחה״ רק בגלל עיר הבית שלנו. שם הייתי פריקית, מוזרה, חנונית, צופיפניקית, מופרעת, משוגעת.. להמון הגדרות זכיתי. אבל את בתוליי ״הפרחה״ איבדתי רק כאן. 

אז האמת היא שלא, לא גדלתי על זהבה בן, שרית חדד והפלא ופלא-גם לא על מוג׳דה ילדת הפלא. 

גדלתי על אדוורד גריד שבזכות ״טירת הטרולים״ שהקסים אותי בגיל ארבע התחלתי לנגן וקראתי תווים לפני שבכלל ידעתי לקרוא אותיות,

גדלתי על הדג נחש שהייתי בשש הופעות שלהם כבר בכיתה ב׳,

גדלתי על אהוד בנאי ומוש בן ארי שהעירו אותי בקולי קולות כמעט כל שבת,

גדלתי על שופן שניגנתי כבר בגיל 7,

ומוסורסקי וסטרווינסקי ומנדלסון ומוצרט ושוברט ובנג׳מין גודמן ושומן,

גדלתי על הביטלס שדרכם למדתי אנגלית ובכיתה ד׳ כבר כל החדר שלי היה מכוסה פוסטרים שלהם,

גדלתי 9 שנים בקונסבטוריון שם ניגנתי בזתמורת והרכבים ולמדתי 6 שנים תיאוריה וספרות המוזיקה,

גדלתי על טיפקס, שוטי הנבואה, פינק פלוד, משינה, טייסטו, הדורז....

גדלתי על דייויד בואי שמתנגן לי עכשיו באוזניות ומרגש אןתי עד כדי בכי. 

את מפתח הסול שמקועקע עליי הטבעתי כחותם על עורי מהסיבה הפשוטה שאני גדלתי להקשיב למוזיקה כמו שהיא אף פעם לא תהיי מסוגלת לעשות. 

אז שניה לפני שאנשים פה צוחקים שההורים שלי שינו את שם המשפחה אחריי החתונה כדיי להסוות את המזרחיות שלנו, כי הרי ״אף אחד כבר לג גזען״-שיחשבו על זה שוב. 

וכוסעומו, תשמעו את ״מאהב לטיני״ של זהבה ותסבירו לי-איך אפשר שלא להתאהב?!