אולי הפעם אני כן

לגלגל ולעשן תוך כדי נסיעות ארוכות הפך די מזמן למסורת של השלישיה שלנו. הפעם היינו יחד, היא, הוא ואני, בנסיעה בדרך ללימוד לילה באיזה קיבוץ דתי בצפון. אמנם בתוך גבולות הקו הירוק, אבל ממוקם על גבעה מבודדת שלא הייתה מביישת אפילו אנשי תג-מחיר קיצוניים שגורמים לי להצטער.
דף הלימוד נפתח בשתי השורות הבאות:
"לעילוי נשמותיהם של:
גלעד מיכאל בן בת גלים, נפתלי יעקב בן דבורה רחל, אייל בן איריס תשורה"
וזה היה יפה בעיני.
היה זה קטע תלמודי, שכן היה כתוב בארמית. את זה יכולתי להסיק לבד משום שבתיכון עשיתי 5 יחידות תלמוד (לא כי האמנתי כ"כ או התעניינתי חס וחלילה, אלו פשוט היו חמש היחידות הכי קלות שהשלמתי בתעודת הבגרות שלי...)
ישבנו מתשע בערב עד 12 וחצי בלילה, התפלפלנו על דברים ברומו של עולם ואז הגיעה הנסיעה הביתה, גם היא תיקח לפחות שעה ורבע.
ראינו שלושה טנקים מועמסים על משאיות בדרך חזרה על כביש 6, כל כמה דקות אחד אחר.
מלחמה בדרך?
הטנקים גורמים לי לחשוב על אלרן שמשרת בשריון, וגם על יחי שמזמן כבר לא דיברנו. "חבל שהלך לי הפלאפון, הייתי שולחת לו הודעה", חושבת ושוקעת שוב בחרדה ובסיוטים על המהומות האחרונות, מתקשה לקבל את זה שעכשיו הלוחמים הם לא אחרים מאשר החברים שלי, או אחי הגדול.
ביום שבת התקלחתי בבוקר, וכשהתכוונתי לצאת הבחנתי בדף מקופל שהתעופף לו ישירות אל האמבטיה ונרטב כליל. היה זה דף הלימוד מיום חמישי.
מבלי להסס, לקחתי את הדף הספוג לחדר שלי, חיברתי את הפן שלי וייבשתי בעזרתו את המים וגם את הפן הדתי-פרקטי עם ההתעלמות המוחלטת שלי מ"שמור את יום השבת לקדשו", כשסיימתי גיהצתי אותו עם המחליק בשביל קצת פינשים,
ובשביל הציונות הקשבתי שוב לשיר "רק פה" של הדג נחש, כמו שעשיתי כל יום לפחות פעמיים בשבועות האחרונים.

רק פה, בחיובי ובשלילי.