אולי הפעם אני כן

"אתה משוגע, אתה פשוט משוגע" אמרתי לפניי יומיים לאבא בטון הכי שליו והגיוני שהצלחתי לחשוב עליו באותו הרגע.

"אל תנבלי את הפה שלך, יא חתיכת מטורפת.

את חוצפנית, 

את מגעילה, תסתכלי על עצמך. את חושבת שאת בת? את מגעילה!

את דוחה, 

את מעצבנת,

את מטורפת."

צעקתי כמו דיסק שבור שיצא לי מהחדר. הוא לא יצא. המשיך לספור ולספור, לדבר על הנפש הרעה שלי.

עמד וחיקה אותי מדברת, עם הידיים, בהגזמה שמאפיינת ילדים ביסודי.

אמר שיש לי מבט של שנאה בעיניים,

שאלתי "שמעת איך דיברת אליי עכשיו? בטח שיש לי מבט של שנאה בעיניים" וחתמתי בצעקה נוספת של "צא לי מהחדר!". אמרתי לו שאם הייתי יכולה אז גם הייתי מרביצה לו. 

ואני בכלל לא מאמינה באלימות.

אני לא מאמינה במה שהוא מאמין.

אני לא מאמינה שאני חצי ממנו. 

אבל למי איכפת, פאקינג מוצ"ש אני באמסטרדם, חמישי ברלין!

מתרגשת כמו ילדה קטנה לפני בת מצווש.