אולי הפעם אני כן

קמתי בבוקר לבד.

היום המשמרת האחרונה שלי, וזהו. שלושה שבועות אני לעצמי. 

לבד.

אף פעם לא קמתי ביחד.

גם שהתעוררתי עם מישהו, לא היה זה בוקר של אהבה, אלא בוקר של חששות; איך אחזור הביתה, מה אגיד להורים, מה הלאה?

ביום ראשון החברה הכי טובה שלי מתחילה את לימודיה האקדמאים בעיר אחרת. חברה אחרת, שכבר הספיקה להשתחרר, טסה לברלין. אני נשארת לגמריי,

לגמריי,

לבד. 

ובעוד כשלושה שבועות, למרות שהחברות הטובות שלי עסוקות בעבודה ובלימודים, למרות ששאר האנשים שאני יושבת איתם הם לרוב בני 25 ויותר...

אני מרגישה שאני הולכת לפחות עשרה צעדים אחורה מאיפה שהם, מאיפה שאני, ומתגייסת. וזה חשוב, אלוהים, אני יודעת גם כמה זה חשוב.

אבל אני לא שם.... 

אני לא רוצה רוצה להיות לבד בתקופה הזו.

בא לי להתעורר ביחד...