אולי הפעם אני כן

"וואי, כבר מאוחר"

"מה השעה?"

"רבע לארבע"

"מה?! רבע לארבע?! תראי לי, אין מצב!"

הזמן טס כשנהנים.

שמונה שעות..... של ישיבה. בלי שימאס אפילו קצת, כפי שהוא הגדיר.

ואני חדשה לו כמו שהוא חדש לי. בחורה עם שכל ולא שרמוטה קיצונית בניגוד לאלה משאר הסיפורים שלו.

הוא מבחינתי בן אדם קיצוני, פרימיטיבי, מתמכר בקלות, חסר שיקול דעת ומנותק כמעט לגמריי מהמציאות כמו שאני מכירה אותה.

הוא יודע שהוא לא לרמה שלי. 

אולי מסתכל עליי כמטרה שחובה להשיג, איכשהו, מתישהו. אני מוחמאת עצם המאמץ.

בעשר הדקות האחרונות לפני שהלכתי, כשהשחר כבר עלה והשעה נשקה לשש, לראשונה לא הזזתי לו את היד כשניסה להתקרב, הפעם מלטף לי את הפנים. "היינו צריכים לעשות את זה כבר לפניי שש שעות ולקום עכשיו לכמה שאכטות" "יש מצב" אמרתי והמשכתי להתענג על דקות אחרונות של ליטופי-פנים אסורים.