אולי הפעם אני כן

"וואי, כבר מאוחר"

"מה השעה?"

"רבע לארבע"

"מה?! רבע לארבע?! תראי לי, אין מצב!"

הזמן טס כשנהנים.

שמונה שעות..... של ישיבה. בלי שימאס אפילו קצת, כפי שהוא הגדיר.

ואני חדשה לו כמו שהוא חדש לי. בחורה עם שכל ולא שרמוטה קיצונית בניגוד לאלה משאר הסיפורים שלו.

הוא מבחינתי בן אדם קיצוני, פרימיטיבי, מתמכר בקלות, חסר שיקול דעת ומנותק כמעט לגמריי מהמציאות כמו שאני מכירה אותה.

הוא יודע שהוא לא לרמה שלי. 

אולי מסתכל עליי כמטרה שחובה להשיג, איכשהו, מתישהו. אני מוחמאת עצם המאמץ.

בעשר הדקות האחרונות לפני שהלכתי, כשהשחר כבר עלה והשעה נשקה לשש, לראשונה לא הזזתי לו את היד כשניסה להתקרב, הפעם מלטף לי את הפנים. "היינו צריכים לעשות את זה כבר לפניי שש שעות ולקום עכשיו לכמה שאכטות" "יש מצב" אמרתי והמשכתי להתענג על דקות אחרונות של ליטופי-פנים אסורים.

לא כמו שציפיתי או קיוויתי.

חשבתי שאחרוש את הארץ, אילת, טבריה, ים המלח, רמת הגולן ומה לא....

במקום זה, כמעט כל ערב בשבוע האחרון ביליתי באותו חדר רבוע,

מקום חדש שמלא בשלושה אנשים חדשים,

שבתוך החדר הזה מספרים לי סיפורים שמגלים לי עולמות שכנראה לעולם לא הייתי מגלה בדרך אחרת,

ומזל שכך.

ואני מפחדת להתקרב,

אבל נהנית לשמוע..

רומספרינגה מרחוק

קמתי בבוקר לבד.

היום המשמרת האחרונה שלי, וזהו. שלושה שבועות אני לעצמי. 

לבד.

אף פעם לא קמתי ביחד.

גם שהתעוררתי עם מישהו, לא היה זה בוקר של אהבה, אלא בוקר של חששות; איך אחזור הביתה, מה אגיד להורים, מה הלאה?

ביום ראשון החברה הכי טובה שלי מתחילה את לימודיה האקדמאים בעיר אחרת. חברה אחרת, שכבר הספיקה להשתחרר, טסה לברלין. אני נשארת לגמריי,

לגמריי,

לבד. 

ובעוד כשלושה שבועות, למרות שהחברות הטובות שלי עסוקות בעבודה ובלימודים, למרות ששאר האנשים שאני יושבת איתם הם לרוב בני 25 ויותר...

אני מרגישה שאני הולכת לפחות עשרה צעדים אחורה מאיפה שהם, מאיפה שאני, ומתגייסת. וזה חשוב, אלוהים, אני יודעת גם כמה זה חשוב.

אבל אני לא שם.... 

אני לא רוצה רוצה להיות לבד בתקופה הזו.

בא לי להתעורר ביחד...