If heaven and hell decide that they both are satisfied |
| 10/2009
יום שלישי
היום הראשון ללימודים עבר עליי בקהות איומה.נדדתי משיעור להפסקה ומחדר לחדר בלי לחשוב, כמעט מכאנית. אני מביטה על הסיכומים הדלים שלי מאותם שיעורים ולא מצליחה להזכר בכלום. גם לא להבין מה ניסיתי לכתוב שם.
חשבתי שאולי זו רק ההתחלה, אולי ההלם של ההמשכיות - לא חשבתי שאצליח להגיע לכאן, לשנה השניה. חשבתי שאתקע, שאעצר, שלא יהיה לי את הכוח להמשיך. איכשהו, הצלחתי. למרות הכל. למרות הסיוטים והאשמה והכאב והאדישות, הצלחתי.
אבל זה לא זה.
גם היום השני היה אותו דבר. נאלצתי להזכיר לעצמי, פעם אחר פעם, שאני מוכרחה לסכם, שאני מוכרחה להקשיב. בחורה חמודה בשם גילי שאיכשהו תמיד יושבת קרוב אליי שאלה אם אני רוצה כוס קפה, או לנוח. אמרתי לה שלא, ותודה, והיא חייכה. אני חושבת שאנסה למצוא אותה גם בפעם הבאה, שלא ישבר הרצף.
הבעיה היא שאני לא מצליחה להתנער. אני יודעת בדיוק היכן נחות המחשבות שלי ולא מעזה להגיד את זה בקול. אפילו לא לעצמי. זה מסוכן מדי, ואם לא אצליח לשבור את המעגל המסוכן הזה ולחזור לעצמי, כבר לא יהיה למה לחזור כי אהיה שקועה עמוק מדי בתוך זה.
שיעורי הערב שלי היום מתחילים עוד מעט. אולי הפעם אצליח להתרכז מספיק, אבל אני בספק. אני רוצה ללכת הביתה, ולא יודעת איפה זה בכלל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נוגה הירח