חשבתי המון על הפוסט הקודם, גם לפני וגם אחרי שכתבתי אותו.
הגעתי למסקנה שאולי הכעס שלי הוא לא רק על גברים אלא גם על עצמי.
למרות שאני לא מאמינה שאף אישה צריכה להתנצל על מעשים מיניים משום סוג בפני אף אחד,
ברור לי שאני חיה בחברה שמתייגת נשים כאלה בצורה מסוימת.
ברור לי כי במשך שנים החברה הזו מבהירה לי שוב ושוב מהו מקומי בה,
וכי בצורה מודעת או בלתי מודעת (או מודעת חלקית, וואטאבר), בחרתי לשלם את המחיר שבחיים כמו שלי.
הגעתי למסקנה גם שאולי הרגש שלי דוחף אותי למקומות אחרים היום, ולכן תחושת הבלבול והכעס שהרגשתי.
מצד אחד, אני טיפוס של חופש שלא אוהב מגבלות משום סוג ובטח לא מהסוג המיני, אבל מצד שני..
במשך השנה האחרונה לא דחפתי את עצמי להתנסות בקשרים רציניים חדשים כי ידעתי שעוד לא לגמרי התגברתי על הפרידה מרן.
נתתי לעצמי להתנסות, להשתחרר, ובעיקר לצמוח ולהפוך, לפחות ברובי, לאישה שרציתי להיות.
בחודשים האחרונים לא נפגשתי עם יותר מגבר אחד, ובצירוף עם כל סערת הרגשות האחרונה,
אני חושבת שהנפש שלי מנסה להעביר לי מסר.
אולי אני לא לחלוטין מוכנה לקשר.
אולי נשארו בי עוד שריטות מהקשר האחרון,
ואולי זה לא יהיה הכי הוגן להיכנס לקשר במצב הזה..
אבל אני לא חושבת שאדע אם לא אנסה.
אז אני לא מחפשת,
אבל באופן רשמי מפסיקה לשלול את האפשרות.
פותחת נתיב נוסף בחיים, אחד שבתקווה יפרוץ את דרכו אל הלב שלי יום אחד.
בכל אופן, יש לי מסר גם לאלה בכל שמחפשים רק סטוצים, ואני לא מתכוונת רק איתי.
לאישה, ולא משנה מה הכוונות שלך כלפיה, מתייחסים בכבוד הראוי לה.
תלמדו ממנו למשל..
או ממנה-
מה שבא לכם.
I'm out.
ג'ו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni