איכשהו, את יום הזיכרון אני אוהבת יותר מיום השואה. 

אולי כי קל יותר לעכל מלחמה וחיילים, לעומת הזוועות של הנאצים

אולי כי זה עדיין קורה היום לעומת השואה שהייתה ככ מזמן. 

לא יודעת. יש תמיד משהו מרגש ביום הזה 

מאז שאני בכיתה א אנחנו הולכים לטקס בשכונה, שמעלים כיתות ט והלהקה בשכונה, רואים את כולם, וסוגשל מפגש חברתי כזה, אבל עצוב. 

השנה ראיתי אנשים מהחטיבה, שאני כבר לא לומדת איתם וניתקנו קשר, וגם אנשים מהתנועת נוער הקודמת, לא יודעת. היה כיף להזכר בכולם. 

יש משהו במסגרות ישנות שגורם לגעגוע. 

גם אם היה לי רע בחטיבה ובתנועה הקודמת אני עדיין פתאום רוצה נורא לחזור. 

כנראה שזה מה שטוב לי בתנועה של עכשיו, נפגשים רק פעם בכמה חודשים, יש זמן להתנתק ולהתגעגע. 

היום היה יום ראשון בבצפר בלי החברה שעזבה. היה לי קשה. 

גם בטקס עכשיו חשבתי עליה כשהיה שיר על פרידה עצובה כזאת. 

דיי מוזר שבכיתי בגלל זה רק. 

וגם הופיעו שני חניכים מקסימים שלי, אחת שיחקה אחות שכולה בצורה מרגשת לגמרי, השני הקריא את השמות של החללים מהשכונה. 

היה משהו צורם בזה שהקריאו השנה קודם את השם הפרטי ואז את השם משפחה. אני רגילה לסדר ההפוך, אני כבר זוכרת בעל פה את השמות. מסוג הדברים שרק ישראלים יכולים להבין תכלס. 

עדיין לא בטוחה מה אני עושה מחר ואת מי אני אראה, בינתיים טוב לי באווירת יום זיכרון, דיי אירוני אבל זה אחד הימים האהובים עליי בשנה, הכל רגוע ושקט ועצוב כזה. ככ אני.