כל כך מתוסכלת מזה שהיא עברה לחו"ל.
אני באמת חושבת שהיא הייתה החברה הכי טובה שלי בתיכון
השבוע הזה היה קשה מידיי
ואני כרגיל לא מראה לאף אחד ומתעסקת בדברים שוליים אבל בפנים אני מתרסקת.
עד שסוף סוף לא הרגשתי לבד פה.
ועכשיו אני מבינה שזה רק בזכותה.
כי למי אכפת אם יש לי עם מי להסתובב בהפסקות, כשאין לי עם מי לדבר על דברים חשובים באמת?
אני מרגישה כל כך כל כך לבד.
הייתה לי אופטימיות פתאומית מקודם.
לא יודעת למה.
הסיפור עם הטתניקית נגמר, ולא בהאפי אנד כנראה
היא מבולבלת לגמריי וכנראה בכלל סטרייטית, והיא עם חבר
אין לי סיכוי בכלל.
אבל עכשיו כשהיא אמרה לא אני אולי אוכל לעבור הלאה.
פתאום נוח לי יותר איתה
או שאולי אני רק משלה את עצמי?
הייתה לי איתה שיחה נורא טובה, עד כמה שאפשר עם הנושא הזה
על פגיעה עצמית וכל זה
איכשהו, כל בנאדם שאני מכירה מגיע לזה...
הייתי בתלאביב היום ופגשתי שתי חברות בשיא הספונטניות
אחת מהם הייתה אחראית עליי בקורס בקיץ של התנועה
השניה הייתה איתי בצוות הדרכה, ונורא נורא התגעגעתי אליה.
אז, כן, נחמד?
בסופו של דבר גם הקלה כזאת אחרי ששרדתי בהצלחה מבחן נורא קשה שהיה לי היום.
אני מתחילה להתחבר לדור הצעיר יותר של המעריצים של איזה סדרה שאני אוהבת
זה נורא משעשע כי כולם שם קטנים ופתאום אני מזהה בהם את כל מה שעבר עליי ועל אנשים מ"התקופה שלי", למשל-
שלבים בלהיות בפאנדום (קבוצת מעריצים): להעריץ נורא גיי\לסבית, לגלות שאתה גיי\לסבית בפתאומיות, לצאת עם כל מי שגיי\לסבית מהפאנדום.
אוייש. פשוט אוייש.
נחמד לי פתאום להיות שם המבוגר האחראי.
מרגישה חסרת כיוון. בכל דבר.
נקווה שיעבור לי בקרוב, עד אז...
פלייליסטים רגועים ונוסטלגיה קלה.
איימ אאוט
בבלוג זה
בכל הבלוגים
