למה אני כזאת זונה מטומטמת? מה חשבתי לעצמי שהיתחננתי שיבוא?!
כל הגוף שלי רועד..ככמה לחשתי לו "אל תשאיר אותי לבד,אהוב שלי"
אני שונאת את עצמי,אני עושה אותה טעות כל פעם מחדש,מכניסה אנשים לחיים שלי סומכת על שישארו פה ואז נישארת חסרת כל.
מי יתפוס אותי עכשיו שאני לא יבכה?
כניראה שזה כבר כלכך לא משנה..אין בי כוח,אני יושבת ובוכה,סתם..בלי להבין על מה בדיוק.
אני נפלתי,כיסיתי את הפנים,שמתי מסכה מחוייכת צחקתי ולא נתתי לאף אחד לראות את הכאב שבעניים.
לא יראו אותי בשום מקום,בכלל לא משנה לאן אלך.
החיים שלי אף פעם לא הסתדרו,אבל מהנסיון הזה אני לומדת להודות על מה שיש לי..על אחות מדהימה שלא מפסיקה לחבק,על אחי המתוק שרק רוצה לעזור..
אפילו מודה על האמא שמתפרק עכשיו בגלל האבא הגיבור שלי ששובר את כולנו מדאגה.
מודה שלפחות משהו קירב אותנו,אני לא סמכתי על אף אחד.
ואני לא יסמוך על אף אחד גם עכשיו.
זו הטעות האחרונה שעשיתי בשנית
ההרגשה הזאת,של חור באמצע הגוף..
הכל ריק שם,לא כאב,לא אהבה,לא שמחה,מרגע זה..הכל מורחק משם..
שוב חשבתי לפגוע בעצמי,ופאק איט..מה זה יעזור,ישאיר צלקת? הריי זה לא ימנע את כל החרא מסביב.
יש פתרון..יש כמה..רק שאבא יצא מהמצב שלו ואני יתפוס הכל בידיים.
אני יוכיח למי שאוריד אותי שאין בעולם,ביקום,בן אדם חזק ממני!
אני יגרום להורים שלי להישאר פעוריי פה וגאים,כי מה שאמרו שלא אצליח..אני יעשה!
והכל יעבור מסביבי..כלום ואף אחד לא נוגע או ניכנס יותר ללב שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
